טילים ושבוע הספר
בשבת פגשתי חברה שעלתה לארץ לא מזמן. סיפרתי לה בהתלהבות על שבוע הספר ועל כך שאהיה בדוכנים עם הספר שלי.
בשבת פגשתי חברה שעלתה לארץ לא מזמן. סיפרתי לה בהתלהבות על שבוע הספר ועל כך שאהיה בדוכנים עם הספר שלי.
במקרה או שלא, יצא שבשבוע אחד הקשבתי לשלוש הרצאות שונות שכולן התייחסו למיקומה הגבוה של ישראל במדד האושר העולמי. מהו
"את קולטת שכל הילדים שלך יזמים ואנשי עסקים?" העירה לי חברה. חייכתי בהסכמה. האמת היא שהמסגור הזה מצא חן בעיניי,
השאלה הראשונה שעולה בי בכל פעם שאני נתקלת בגרים היא "חסר לכם צרות?" בחג השבועות בו ליתרו חותן משה ולרות
הפעם הראשונה שבה חגגתי את יום ירושלים הייתה כשהייתי בת 15. הכותל שוחרר אמנם 17 שנה קודם לכן, וכילדה, בביקורי
"קצר פה כל כך האביב", כתב דויד גרוסמן שורה מצמררת שמסכמת את ההבנה שאת הטוב צריך לתפוס כל עוד הוא
לאורך כמה שנים, עבדתי לצד אדם שרעיונותיו השפיעו עליי ועזרו לי להעמיק ולנמק את הערכים בהם אני מאמינה. אחד הוויכוחים
די סמוך לשמחת תורה הנורא, מתוך תחושה עמוקה של חוסר אונים ורצון בוער לעשות משהו, הצטרפתי לפרויקט "סיפור. חיים" להנצחת
לאורך "שאגת הארי" הרגשתי הכי פריבילגית שאפשר: א. יש לנו ממ"ד ב. רוב הזמן לא היו תינוקות או קשישים בבית
אבקש להקדיש מחשבה להתלבטות מקצועית שלדעתי נוגעת לרבים: עד כמה האמונה הדתית יכולה (צריכה?) להיות נוכחת בעבודה שלי. עבורי כעורכת