ירושלים היפה
הפעם הראשונה שבה חגגתי את יום ירושלים הייתה כשהייתי בת 15. הכותל שוחרר אמנם 17 שנה קודם לכן, וכילדה, בביקורי
כל הפוסטים של ווגנר דבורה (ד"ר, סוציולוגית, עורכת ספרות, לקטורית ומגיהה, מחברת הספר "האברך יענקי וייסברג", dvorawagner@gmail.com)
על מעברי עונות ושינויים גדולים
"קצר פה כל כך האביב", כתב דויד גרוסמן שורה מצמררת שמסכמת את ההבנה שאת הטוב צריך לתפוס כל עוד הוא
לשמור על קשר בכל מחיר
לאורך כמה שנים, עבדתי לצד אדם שרעיונותיו השפיעו עליי ועזרו לי להעמיק ולנמק את הערכים בהם אני מאמינה. אחד הוויכוחים
רלוונטיות וציוניות
די סמוך לשמחת תורה הנורא, מתוך תחושה עמוקה של חוסר אונים ורצון בוער לעשות משהו, הצטרפתי לפרויקט "סיפור. חיים" להנצחת
על סגולת ההסתגלות
לאורך "שאגת הארי" הרגשתי הכי פריבילגית שאפשר: א. יש לנו ממ"ד ב. רוב הזמן לא היו תינוקות או קשישים בבית
עורכת דתייה
אבקש להקדיש מחשבה להתלבטות מקצועית שלדעתי נוגעת לרבים: עד כמה האמונה הדתית יכולה (צריכה?) להיות נוכחת בעבודה שלי. עבורי כעורכת
עורכת דתייה
משיקולי עריכה ותכנון לו"ז, הדברים נכתבים מראש (כלומר לפני פורים) אבל יתפרסמו בשבת כי תישא. אני מקווה ששום דבר חריג
לא מספיק כשר אצלנו?
"לדבורה שלום, אני קוראת את הטור שלך מדי שבוע, וכל פעם מקווה שאולי הפעם תתייחסי למקרה של הקצנה דתית […]
לסגור מעגל – תרתי משמע
למשפחות מסוימות יש מסלול. ככה עושים, אלה הנורמות, אלה הציפיות. ממוסדות הלימוד ועד להקמת משפחה, יש קו ברור וכנגדו מתיישרים.