איזקסון מירון ח. (סופר ומשורר)בפרשת "בהעלותך" אנו לומדים את מצוות פסח שני, ללא שהמושג הזה עצמו מוזכר. אנשים שהיו "טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא". כבר בדבר הזה יש להרהר כיצד נקבעים פרטים מכוננים לגבי דין מסוים, וכיצד הכותרת של אותה מצווה עוברת מדור לדור, גם אִם במקורה הראשון כותרת זאת כלל אינה מוזכרת. "בחודש השני בארבעה עשר יום בין הערבים יעשו אותו, על מצות ומרורים יאכלוהו … ככל חוקת הפסח יעשו אותו". דומני שהדוגמא הראשונה לעיצוב כותרת שונה עשויה להיות "בריאת העולם", כאשר הצירוף הזה הוא המלווה אותנו לדורות בעוד שבפרוט מעשה הבריאה לא נמצא אותו. סיבות שונות יכולות להיות לכך, הן מבחינת כוונת הדברים מלכתחילה והן מבחינת הנוכחות של דברים אלה הלכה למעשה בחיינו. גם בעניינים אישיים משלנו (להבדיל) אנו מפתחים לא פעם כותרות לאירועים ולזיכרונות שאינן תואמות לגמרי את המילים שהוזכרו בעת קרות האירוע עצמו.
דומני שבמקרה של פסח שני ייתכן הסבר נוסף. ישנם מרכיבים שונים המדגישים את החיסרון שחשו בו אלה שהחמיצו את המועד המקורי של קרבן הפסח. וכן הם אומרים למשה רבנוּ: "ויאמרו האנשים ההמה אליו אנחנו טמאים לנפש אדם, למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן השם במועדו בתוך בני ישראל". הביטוי "נגרע" הוא חזק מאוד. לא רק שאנו עלולים להיות גרועים מאחרים, אלא שאנו אף חשים "כנגרעים" מאיזה חשבון לאומי גדול. הם אף חשים את ההחמצה "במועד" וגם בכך שלא זכו לפעול "בתוך בני ישראל". המרכיבים האלה מדגישים מאוד את ההזדהות והשיתוף הכרוכים בחג הפסח מראשיתו ועד עתה. מושג נוסף המעורר תחושות אלה הוא "בדרך רחוקה". הפשט כמובן נוגע למיקום גאוגרפי מסוים, אבל להבנתי אפשר ללמוד כאן גם את הכמיהה לשיתוף בפסח של מי שלכאורה הלך מעִמנו לדרך רחוקה במנהגיו ואינו נספר בקלות בתוכנו. "דרך רחוקה" יכולה בעיקר בזמננו להיות רלבנטית מאוד כאתגר לקירוב ולהבנה.
התייחסות למצב התודעתי והנפשי של העם נרחבת כמובן בפרשה מעבר לסוגיית פסח שני, אותה הזכרנו כאן בקיצור. בהמשך הפרשה (י"א, ד') אנו קוראים "והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאווה …". רש"י אומר שאלו ערב רב שנאספו עליהם בצאתם ממצרים.
דומני שאפשר להרחיב זאת לממד האספסוף המצוי בכל אחד ואחת מעִמנו. תודעתנו מורכבת ממרכיבים מגוונים, ולפעמים אף קולות של ערב רב מושמעים בתוך מוחנו הפרטי. אסופות של סוף, בלבול המידות, מבוכות רגשיות, כל אלה מצויים עִמנו ובקרבנו. גם האספסוף הזה מבקש לעצמו להיות חלק שלא "ייגרע" מהחשבון הכולל, גם הוא זכאי וזקוק למעין פסח שני כדי לא להישכח במקום רחוק ובודד.
