האויב הפנימי

"וְזֹאת תּוֹרַת הַמִּנְחָה הַקְרֵב אֹתָהּ בְּנֵי אַהֲרֹן לִפְנֵי ד' אֶל פְּנֵי הַמִּזְבֵּחַ: וְהֵרִים מִמֶּנּוּ בְּקֻמְצוֹ מִסֹּלֶת הַמִּנְחָה וּמִשַּׁמְנָהּ וְאֵת כָּל הַלְּבֹנָה אֲשֶׁר עַל הַמִּנְחָה וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחַ רֵיחַ נִיחֹחַ אַזְכָּרָתָהּ לַד': וְהַנּוֹתֶרֶת מִמֶּנָּה יֹאכְלוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו מַצּוֹת תֵּאָכֵל בְּמָקוֹם קָדֹשׁ בַּחֲצַר אֹהֶל מוֹעֵד יֹאכְלוּהָ: לֹא תֵאָפֶה חָמֵץ חֶלְקָם נָתַתִּי אֹתָהּ מֵאִשָּׁי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא כַּחַטָּאת וְכָאָשָׁם".

פסוקים אלו שבפרשתנו, הקשורים למנחות, מדגישים באופן מובהק את שתי המצוות המרכזיות – עשה ולא תעשה – של חג הפסח, חג המצות בלשון התורה. אלא שבפסוקים אלו לא מדובר בחג הפסח דוקא אלא בכל השנה. הם מתווספים למכלול הפסוקים האוסרים חמץ בקורבנות, במנחות ובקטורת, כגון: "כָּל הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַד' לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַד'".

אמנם, לכלל זה יש גם יוצא מן הכלל. בתום ספירת העומר, בשבועות, מביאים את הביכורים: "מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה שְׁתַּיִם שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת תִּהְיֶינָה חָמֵץ תֵּאָפֶינָה בִּכּוּרִים לַד': וְהִקְרַבְתֶּם עַל הַלֶּחֶם שִׁבְעַת כְּבָשִׂים תְּמִימִם בְּנֵי שָׁנָה וּפַר בֶּן בָּקָר אֶחָד וְאֵילִם שְׁנָיִם יִהְיוּ עֹלָה לד' וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לד'". זאת אומרת, שעלינו למצוא את הכלל שיכלול את שני המימדים האלו ולא להשאיר את העולם כביכול מחולק בין עקרונות הסותרים זה את זה.

מסביר הרמב"ן: "חמץ תאפינה – צוה הכתוב שתהיינה חמץ, לפי שהם תודה לשם כי חוקות קציר שמר לנו, וקרבן התודה יבוא על לחם חמץ. ואולי אסור החמץ מפני שירמוז אל מדת דין, כי נקרא 'חמץ' כאשר יקרא היין אשר יקהה חומץ יין וחומץ שכר (במדבר ו ג), והלשון נגזר מלשון מעול וחומץ (תהלים עא ד), כי נגזל מהם טעמם ולא יאכלו, וכן כי יתחמץ לבבי (שם עג כא), יכעוס ויאבד טעמו ממנו. ובעבור שהקרבנות לרצון לשם הנכבד, לא יובאו מן הדברים אשר להם היד החזקה לשנות הטבעים, וכן לא יבאו מן הדברים המתוקים לגמרי כגון הדבש, רק מן הדברים המזוגים, כאשר אמרו בבריאת העולם (ב"ר יב טו) שיתף מדת רחמים במדת הדין ובראו. והנה בחג השבועות שהוא יום מתן תורה יביא הקרבן בדין תודה, כי הוא יום העצרת, והמשכיל יבין. וזה סוד מה שאמרו רבותינו (ויק"ר ט ג), כל הקרבנות בטלין וקרבן תודה אינו בטל לעולם וכו', כי בו מצה וחמץ, כעניין בעולם הבא".

היינו עלולים לחשוב שפסח מציין מצב אידאלי אשר בו מצליחים להרחיק לגמרי את היצר הרע הנמשל לשאור שבעיסה כדי שיישאר רק טוב, סולת נקיה ללא פסולת. מצב אידאלי שהוא נוהג כל הזמן בבית המקדש שגם שם נוהג הכלל "כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַד'". וכמו שאנו אומרים במה נשתנה: "שבכל הלילות אנו אוכלים חמץ ומצה, הלילה הזה כולו מצה". וכפי שהשתחררנו בפסח מן האויב החיצוני, כך עלינו להשתחרר גם מן האויב הפנימי כדי ששום דבר לא יפריע לרצוננו לעשות את רצונו כתפילתו הידועה של רבי אלכסנדרי: "רבון העולמים, גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך, ומי מעכב? שאור שבעיסה ושעבוד מלכיות; יהי רצון מלפניך שתצילנו מידם, ונשוב לעשות חוקי רצונך בלבב שלם".

אמנם יש גם גירסה אחרת האומרת: "יהר"מ שתכניעם מלפנינו ומאחרינו" והיא ההצלה מידם כאשר ידנו על העליונה ואין אנו נתונים בידיהם. האמת הצרופה איננה לא בקיצוניות של החִמוץ הגמור או של המתוק ביותר אלא במה שבו הצליח מיזוג ההפכים ושיתופם יחד. כפי שאנו אומרים בקריאת שמע: "בכל לבבך – בשני יצריך", שהכוחות השייכים למרץ החיים במלוא תוקפם ישמשו גם הם את רצונו ית' כקריאתו של רבי יוחנן לריש לקיש "חילך לתורה". אחרת היה נדמה כאילו יש חלילה שתי רשויות ושלא הוא ית' יוצר הגוף עפר מן האדמה אלא רק בורא כל נשמה.

הרע שביצר הרע הוא לא בא מן הטבע בתור שכזה. הוא לא רע בגלל שהוא שייך לגוף. הוא רע דוקא כשהוא מתנתק מכלליות האדם וכביכול פועל נגדו בשאיפתו לספק צרכי היצר עצמו ולא צרכי האדם שיצר זה משמש, שזו בחינת "עבד כי ימלוך". הקיצוניות עליה מדבר הרמב"ן היא היציאה מחוץ לתחום. כמו כן שאלת הרשע היא באמת שאלה עניינית וחשובה. לא על תוכן שאלתו מוכיחים אותו אלא על כך שהוציא את עצמו מן הכלל וזו היא גדרה של הכפירה בעיקר. לזאת בא קורבן תודה על חמץ כי הוא בא מתוך שלמות של אחוד כל הכוחות המאפשר את השמחה האמיתית של קרבת אלקים: "אֶרְחַץ בְּנִקָּיוֹן כַּפָּי וַאֲסֹבְבָה אֶת מִזְבַּחֲךָ ד': לַשְׁמִעַ בְּקוֹל תּוֹדָה וּלְסַפֵּר כָּל נִפְלְאוֹתֶיךָ"!

שבת שלום וחג פסח כשר ושמח!

(פסח תשפ"א)