שורץ אודי (רב, סא"ל, ראש ענף ההלכה, הרבנות הצבאית)שאלה: בחטיבות המרחביות ביו"ש, ישנם רכבי כוננות ואבטחה המסיירים בשבת בגיזרה ועוברים גם בין היישובים. האם מותר לחייל שאיננו חלק מצוות הסיור להצטרף לסיור כזה, כדי להגיע ליישוב סמוך ולהתפלל במניין או לסעוד אצל קרובי משפחה?
תשובה: בהצטרפות לנסיעה ישנם שני חששות הלכתיים עיקריים: 1) תוספת נוסעים לרכב גורמת למאמץ משמעותי יותר למנוע, וכאשר מדובר על רכב המונע בדלק או בגז, המשמעות המיידית היא ריבוי הבערות במהלך הנסיעה. 2) יציאה מחוץ לתחום שבת. אמנם, אם מדובר על רכב סיור ממוגן וכבד, ההשפעה על המנוע שולית; ואם הרכב מסייר בגיזרה בין יישובים סמוכים, אין גם חשש ליציאה מחוץ לתחום.
אלא שיש מן הפוסקים שטענו שהצטרפות לנסיעת היתר כרוכה בחשש מסוג שונה, והוא: פגיעה בצביון השבת, ושיקולי "מראית עין". מציאות שבה אדם שומר תורה ומצוות עולה על כלי רכב בשבת ונוסע שלא לצורכי פיקוח נפש – היא מציאות שבעיני הרואים והסביבה עשויה להתפרש כחילול שבת מיותר, ואף כ"הערמה".
כך, למשל, כתב הרבצ"ר לשעבר הרב אביחי רונצקי ז"ל (שו"ת חיצים ביד גיבור, כרך ב' עמוד 41; וראו גם שו"ת קשרי מלחמה, ב' כ"ב; ד' י"א): "לכאורה לא נראה שיש בכך בעיה הלכתית… רק לעניות דעתי, עלול להיות חשש של לזות שפתיים מצד החיילים שאינם שומרי מצוות, כאילו יש בזה משום זלזול בשבת. ולכן, אף על פי שמעיקר הדין הדבר מותר, יש לשקול כל מקרה לגופו".
ה"זלזול" עליו מדבר הרב רונצקי מכונה בפוסקים "זילותא דשבתא". אף שמונח זה איננו מפורש בדברי חז"ל, כבר הראשונים (רש"י שבת דף י"ח וביצה דף כ"ה) קבעו שישנן פעולות שאין בהן איסור הלכתי מובהק, ובכל זאת הן אסורות בשבת וביום טוב מחשש לפגיעה בצביון השבת ובאווירת השבת.
הפוסקים האחרונים הרחיבו את גדרי האיסור באופן משמעותי. כך, למשל, בשו"ת חתם סופר (ו' צ"ז) אסר בתוקף לנסוע ברכבת בשבת. לכאורה, אם הרכבת מופעלת על ידי אינם יהודים, והנוסע עולה אליה לפני שבת ויורד ממנה רק אחריה, הוא אינו עובר על איסור.
אף על פי כן, טען החתם סופר שיש בכך פגיעה קשה בצביון השבת, ולדעתו קרוב הדבר לאיסור תורה של הפרת מצוות ה"שבתון" בשבת. בדור שאחרי החתם סופר, הפך האיסור לנסיעה ברכבת לאיסור מוסכם וגורף (ראו שו"ת פני יצחק אורח חיים ה', שו"ת שואל ומשיב חמישאה סימן ג' ועוד), וכך נקטו להלכה גם פוסקי הדור האחרון (ראו שו"ת אגרות משה יורה דעה א' מ"ד, שו"ת ציץ אליעזר א' כ"א ועוד).
אמנם, בסוגיית הגמרא עצמה במסכת ביצה (דף כ"ה) נאמר שכאשר מדובר על "חכם שהרבים צריכים לו", כלומר תלמיד חכם הדורש בדברי תורה בפני רבים, אפשר שיש מקום להקל בעניינים אלה של זילותא דשבת. וטעם הדבר, שהיות ואין בכך איסור הלכתי מובהק, יש מקום להקל כאשר עומד בפנינו צורך חשוב ומשמעותי.
ואמנם, על אף האיסור הברור בנסיעה ברכבת, מצאנו אחדים מפוסקי הזמן שהתירו לצורך מצווה. עם נפילת מסך הברזל ברוסיה, יהודים רבים שבו ליהדותם וביקשו לפקוד את בתי הכנסת בעיר. הרב פנחס גולדשמיט ממוסקבה התלבט כיצד להתמודד עם אלה המבקשים להגיע לבית הכנסת בשבת באמצעות רכבת תחתית. הוא פנה בשאלה אל שניים מגדולי הדור, הרש"ז אויערבך והרי"ש אלישיב, והם השיבו בנחרצות לאיסור.
ברם, בניגוד לדעת הרשז"א והריש"א, מצאנו שעשרות שנים לפניהם, סבור היה הראשון לציון, הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל, שיש מקום להקל בדבר. הרב עוזיאל מצטט את תשובת החתם סופר, אך מדגיש שהדברים נאמרו דווקא בנסיעות למרחקים ולצורכי מסחר. כאשר מדובר על נסיעה ברכבת בתוך העיר, ובמקום שרובו אינם יהודים, יש מקום להקל לצורך מצווה.
כעין זה התיר גם הרב עובדיה יוסף (חזון עובדיה שבת, כרך א', הלכות המפליג בספינה והיוצא בשיירה) למוהל המבקש להגיע לקצה העיר כדי למול מילה בזמנה – לעלות על הרכבת העירונית בשבת, אלא שסיים וכתב "ועד כמה שאפשר יעשה הדבר בצינעה".
כאמור, היתרים אלה לצורך מצווה עולים בקנה אחד עם המפורש בסוגיית הגמרא עצמה, שכאשר יש צורך חשוב, דוגמת חכם שהרבים צריכים לו, אין לחוש לזילותא דשבת.
ואמנם, פתחנו בדבריו של הרב אביחי רונצקי, שכתב לחשוש ללזות שפתיים בהצטרפות לנסיעת היתר, אלא שהוא עצמו מוסיף וכותב: "יש לשקול כל מקרה לגופו, ולבדוק עד כמה חיונית התפילה בציבור לחייל במציאות שבה הוא נמצא כעת. במידה שהחייל 'שחוק', והצטרפות לתפילה בציבור ושמיעת קריאת התורה וכו' עשויים לחזק את רוחו, בוודאי שאפשר לסמוך על מה שכתבנו ולהתיר לו להשתתף בסיור כחייל נוסף".
לכאורה, מדובר על שיקול הלכתי די מחודש: מה עניין מצבו הרוחני של החייל, ורמת ה'שחיקה' שלו, אצל השאלה ההלכתית האם ההצטרפות לנסיעה מותרת או אסורה? דומני שלאור ההגדרות דלעיל, ולאור העובדה שכבר בסוגיית הגמרא עצמה הקלו בענייני זילותא דשבת, כאשר מדובר על צורך משמעותי וחשוב, הנוגע גם לקיום תורה ומצוות, סבור הרב רונצקי שיש להקל בדבר.
