איזקסון מירון ח. (סופר ומשורר)הדבר הציבורי הטוב ביותר שהתרחש לאחרונה הוא האיחוד בין התנועה הקיבוצית לתנועה הקיבוצית הדתית. הרעיון נולד ככל הנראה ביום כיפור תשפ"ד, והיוזמים היו עומר גבע מקיבוץ עין שמר, וניצן אבירם חבר קיבוץ מירב בגלבוע.
המהלך עצמו התגבש במשך קרוב לשנתיים עד להשלמתו, והוא כולל מנגנונים שונים לשמירת עצמאות רעיונית ולשיתוף פעולה נרחב. די להביט בתשדיר הטלויזיה המייצג את המהלך הזה ואת הפנים המופיעות שם, כדי לחוש ולהבין את גודל השעה האנושית, היהודית והישראלית.
בראש ובראשונה, יש כאן מהלך מובהק של הליכה "נגד הזרם"; הדבר המשותף לאנשים אמיצים והגונים. בעת שבה השותפות מבוזה, מגיחים אנשים ראויים ומרשימים ומציגים את האפשרות לקיימה. מעבר לכך ולשם שינוי, המוטיבציה היא ערכית ורעיונית ולא פוליטית או חומרית. תנועות בעלות היסטוריה מכוננת משיבות למרכז הפעילות והשיח את מה שנוגע כמעט לכולנו ואת מה שחיוני לקיומנו.
בעיניי, יש כאן גם אמירה חזקה נגדית לדברי הבל המושמעים כאן ללא הרף. למשל אותן טענות לפיהן לכאורה אדם כלשהו (נשיא ארה"ב וראש ממשלתנו הוזכרו כמועמדים) הציל את מדינת ישראל מהכחדה. אני זוכר דמויות מופת שנלחמו על קיום ישראל, תוך הקרבת חייהם או סיכון מוחלט של עולמם האישי, ושלא העלו על דעתם ניסוח נלוז שכזה.
והנה, כאן שתי תנועות היסטוריות חשובות מאתגרות את כולנו במהלך אמיץ ומרשים מתוך ענווה רבה ואחריות לאומית ואזרחית. למעשה, המהלך הקיבוצי החשוב מאוד כשלעצמו מסמן לחברה הישראלית מסלול כולל המסוגל לעקוף את העליבות הפוליטית שבה אנו נוכחים. אומנם לשתי התנועות האלה ישנה היסטוריה מפוארת, ואף פעילות דומה בתחומים חשובים שונים, אבל לא פחות מכך היו יכולים נציגיהן ללכת גם הם בעקבות ההתחשבנות האישית והפוליטית האופיינית במקומותינו ולהיכשל במהלך האיחוד.
ראוי לשאול את עצמנו: מדוע דווקא הם אלה המסוגלים לפרוץ את מחסום הטינה וההתחשבנות? האם מפני שכל אחד מהם חש מספיק איתן ברעיונותיו, ולכן אינו חרד מהשפעות זרות המסכנות את מורשתו שלו? או האם גם מפני שבמקומות מסוימים בארץ הנהדרת והמיוסרת הזאת, ישנם עדיין אלה שהקשר בין האדם והאדמה ובין האישי לכללי, אינם זקוקים לאלימות, לגסות וליהטוטים פוליטיים כדי להתקיים.
בקרב האוכלוסיות הקיבוציות, רבים שידעו להתעדכן במשך שנים בכל הנוגע לחיי קהילה, ליחס לרכוש פרטי ולשירות למען החברה והמדינה. נקודת המוצא של רבים מהם אינה של "כיבוש" הרצון והחופש של האחר, יהא אשר יהא. עדיין ערכי מוסר בסיסיים נראים בעיניהם כרלוונטיים. עדיין אהבת הארץ והשפה העברית קרובות מאוד לליבם. עדיין מקורות ישראל הם הדיבור הפנימי שלהם. רבים בהם הם מראשי המתנדבים והמשרתים בצה"ל. הם גם מודעים היטב למשמעות ולסיכונים הכרוכים בשירות זה. דיבורי עלמא של רוב הפוליטיקאים על חובתנו לכבד את זכר הנופלים ולהוקיר את פציעות הלוחמים, משמשים עבור חברי הקיבוצים כשיח של כנות והזדהות.
איני סבור שאחדות דעים היא כעת הדבר הנדרש ביותר בקרבנו כעת. עם זאת, שותפות המאמץ והפעולה הכרחית ביותר. כפי שלפני מספר דורות התנועה הקיבוצית הוליכה את ההתיישבות והגנת היישובים , כך כעת היא שבה להוביל למקום הנכון והחיובי.
חילופי השלטון החיוניים יוכלו להתממש, רק כאשר החלוקות הקבועות והאובססיביות שבמדינה ירעדו ויזדעזעו. השאלות האוויליות של "מי יבוא אם ההנהגה הנוכחית תפנה את מקומה", הן חסרות היגיון ורגש. "הערבוב" המחודש של החברה הישראלית הוא שיאפשר ויכונן את התיקון היחסי הכולל.
ברוח הזמן הזה, אפשר לומר שמעצמות מדיניות וצבאיות ואפילו מעצמות כדורגל איבדו ממעמדן הכובש והמוחלט. לא ארה"ב ולא רוסיה מביסות את אויביהן. ולא ברזיל וגרמניה "מפרקות" נבחרות ממקומות מרוחקים בגלובוס. הכוח משנה את עצמו ומתגוון. האדם הרבה יותר מורכב ושביר ממה שהיה נדמה לנו. התנועות הקיבוציות מסמנות בעבורנו את המהפך לטובה העומד להתרחש עלינו.
