הרב אליעזר חיים שנוולד (ראש ישיבת ההסדר 'מאיר הראל' מודיעין)הניסוח של פרשת הנזיר חושף בפנינו גישה מורכבת של התורה למעשה הנזירות ולהלכי הנפש של האדם שמביאים אותו לקבל על עצמו נזירות: "איש או אישה כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לד'" (במדבר ו ב).
מצד אחד, התורה קושרת בביטוייה לנזיר כתרים, כמי שמבקש להתעלות מעל המכנה המשותף הנמוך של הציבור: 'כי יפליא לנדור'; "יפליא – יפריש, או יעשה דבר פלא, כי רוב העולם הולכים אחר תאותם וכו', ועשה זה לעבודת השם! כי היין משחית הדעת ועבודת השם" (אבן עזרא). לאורך הפרשה מבליטה התורה את יחסה באמצעות צירוף המילים 'נזיר לד" כביטוי לרצון הטהור שמוביל לנזירות; להתקדש, לשם שמים: "להזיר לד' – להבדיל עצמו מן היין לשם שמים" (רש"י שם). "להזיר לד' – להפריש עצמו מכל אלה למען יהיה כולו לד', להתעסק בתורתו וללכת בדרכיו ולדבקה בו" (ספורנו שם).
ומצד שני, במלאת ימי נזרו, נדרש הנזיר להקריב קרבן חטאת. בגמ' נחלקו על מה מובאת חטאת זו. על פניה מדובר במחלוקת קוטבית: רבי אלעזר הקפר סבור שהתורה מתייחסת לנזיר הפורש כ'חוטא' ואילו רבי אלעזר סבור שהיא מתייחסת אליו כ'קדוש'! מחלוקתם נוגעת במורכבות של הנזירות.
על פי הרמב"ן קרבן החטאת המובא בתום הנזירות אינה על עצם הנזירות אלא על כך שהנזיר סיים אותה ולא המשיך בה: "… וראוי היה לו שיזיר לעולם ויעמוד כל ימיו נזיר וקדוש לאלקיו, וכו', והנה הוא צריך כפרה בשובו להיטמא בתאוות העולם" (רמב"ן שם פס' יא).
הנזירות בתורה היא פרישות מסוייגת ומוגבלת. רק מיין ותוצרתו, תספורת וטומאת מת, ולא סיגופים וצומות המצערים את הגוף, גם לא התנתקות ופרישה מן הציבור: "מיין ושכר יזיר. לא יסגף עצמו בצום, שממעט במלאכת שמים כדבריהם ז"ל, ולא יצער גופו במכות פרושים כמנהג צבועים וכומרים, אבל יפריש עצמו מן היין, שבזה הוא ממעט את התיפלה מאד ומכניע יצרו, ולא יתיש כחו בזה כלל" (ספורנו שם פס' ג). הנזיר של פרשתנו מבקש קדושה, התעלות רוחנית ודבקות אלוקית, מעבר לנורמה המקובלת בחברה. הוא מרגיש שאין הוא יכול להסתפק בפשרה וברסיסים של קדושה.
מאידך גיסא קובע הרמב"ם שהדרך האידיאלית אינה דרך הפרישות אלא שלמות של 'דרך האמצע', מינון נכון וראוי של כל דבר: "וזאת התורה התמימה המשלמת אותנו… כונתה להיות האדם טבעי הולך בדרך האמצעית, יאכל מה שיש לו לאכול בשווי, וישתה מה שיש לו לשתות בשווי, ויבעול מה שמותר לו לבעול בשווי, וישכון במדינות ביושר ובאמונה ולא שישכון במדברות ובהרים, ולא שילבש הצמר והשער, ולא שיענה גופו, והזהירה מזה לפי מה שבא בקבלה… וכו'" (שמונה פרקים לרמב"ם פ"ד).
המתח בין שני הקצוות והדעות החלוקות בגמרא, ובראשונים, מכתיב גם את הדרך השלישית המכריעה ביניהם. גם אם מתבקשת פרישות מסויימת לשם הקדושה והדבקות, עליה להיות מתוחמת ומוגבלת (לשלושה דברים אלו), ולא לפרוש לגמרי מהחיים.
בעיון שלנו בפרשיות השבוע אנו מבקשים ללמוד על סוגיות הבחירה; בפרשתנו אנו מבקשים להצביע על ההשפעה של שאיפות האדם על ההחלטות והבחירות בחיים, הן כאשר נמצאים בצמתי דרכים ונדרשים לבחירה גורלית וארוכת טווח והן בבחירות היום יומיות קצרות הטווח. השאיפות מכוונות את הבחירה וקובעות את המשקל שיינתן לכל אחת מהאפשרויות העומדות על הפרק. מי שמבקש את הקדושה בחיים נדרש לתת העדפה לשיקולים למעשים ולכלים שיממשו אותה בחייו הלכה למעשה. מי ששואף לנהל את החיים לאור עקרונות וערכי קדושה נעלים ולא מתפשרים, גם אם הם מעבר לנורמה המקובלת בחברה, עליו להיות בן עליה ששואף לנשגב שבחיים. הוא נדרש להיות נכון להקריב ולוותר על דברים מקובלים בחברה הנורמטיבית. אולם כפי שראינו גם בנזיר, גם אדם ששואף להתעלות בקדושה צריך להגביל את עצמו, ולנהל את בחירותיו והחלטותיו באופן שלא ימצא את עצמו מנותק מהחיים ומהחברה.
(נשא תשעח)
