חזות גבריאל (ד"ר, ממייסדי 'מידה טובה' לחקר ההיגיון היהודי, מרצה באונ' חיפה, ומקים תנועת 'ואהבת' - עושים טוב בישראל)"ויאמר מואב אל זקני מדין. מה טיבם של זקני מדין כאן? שהיו רואים את ישראל נוצחין שלא כדרך הארץ. אמרו: מנהיג שלהם במדין נתגדל, נדע מהן מה מידתו. אמרו לו זקני מדין: אין כוחו אלא בפיו. אמרו להם: אף אנו נבוא כנגדן באדם שכחו בפיו. ויאמר מואב אל זקני מדין – והלא את מוצא שמדינים נלחמים עם המואבים, שנאמר: 'המכה את מדין בשדה מואב' (בראשית לו, לה), והשנאה ביניהם מעולם. משל למה הדבר דומה? לשני כלבים שהיו מריבים זה את זה, בא זאב על אחד מהם. אמר האחד: אם אין אני עוזרו, היום הורג את זה, ולמחר יבוא עלי. ולפיכך נתחברו מואב עם מדין" (מדרש תנחומא, בלק, ג).
המדרש חושף רובד מורכב במפת הבריתות הפוליטיות של תקופת המדבר. לכאורה, הפסוק "ויאמר מואב אל זקני מדיין" מתאר התייעצות שכנים רגילה, אך הדרשן, המכיר את ההיסטוריה המקראית, מצביע על אנומליה: בין מואב למדיין שוררות שנאה ואיבה מדממת, כעולה מהמלחמה המוזכרת עוד בימי הדורות הקודמים. כדי להסביר את החיבור הלא טבעי הזה, מציע המדרש שתי תשובות המשלימות זו את זו: האחת עוסקת במודיעין "אנושי" – הניסיון לפענח את סודו של משה רבנו שגדל במדיין, והשנייה עוסקת באינטרס קיומי משותף המומחש במשל הכלבים והזאב.
ההסבר הפשוט של המדרש מלמד שמואב ומדיין הבינו שישראל מנצחים "שלא כדרך הארץ", כלומר באמצעים שאינם צבאיים קונבנציונליים. משה רבנו, המנהיג שצמח במדבריות מדיין, היה בעיניהם המפתח לפתרון התעלומה. זקני מדיין, המכירים את עברו, חושפים את מוקד העוצמה שלו: "אין כוחו אלא בפיו". מתוך כך, מחליט מואב לגייס נשק דומה – את בלעם, שגם כוחו שלו נמצא בפיו. השנאה ההיסטורית נדחקת הצידה אל מול האיום המשותף של "הזאב" – ישראל – המאיים על הכלבים הניצים גם יחד.
מעבר לשנאה המוקדמת בין העמים, עלינו לבחון את הדינמיקה של "כוחו בפיו". מדוע מדיין, שאצלה גדל משה, רואה בדיבור כוח צבאי בר-השוואה? והאם הדרשן רומז לקושי נוסף הטמון בלשון הפסוק – מדוע הפנייה היא דווקא ל"זקני" מדיין ולא למלכיהם? נראה כי המדרש מבקש לבחון את שורשי ההנהגה והשפעת הסביבה על עיצוב האישיות של משה.
ניתוח הדיאלוג בין מואב למדיין, מראה כי לפנינו ניסיון של העולם העתיק לרדד את הקדושה לממדים של "טכנולוגיה רוחנית". מואב ומדיין אינם מכירים בנבואה או בהשגחה א-לוהית; עבורם, הניצחונות של ישראל הם תוצאה של "מידה" או "יכולות" שיש למנהיג שלהם. כשהם אומרים "אין כוחו אלא בפיו", הם מתכוונים לכך שמשה משתמש במילים כבמעשי כשפים או במניפולציה אנרגטית.
לכן, הפתרון שלהם הוא סימטרי: להביא את בלעם. זהו המאבק הגדול של פרשת בלק – המאבק בין הפה המקדש (משה) לבין הפה המקלל (בלעם). מדיין מספקת את ה"מודיעין" על משה לא כי הם הבינו את עוצמתו הרוחנית, אלא כי הם צמצמו אותה להגדרה טכנית שהם יכולים להתמודד איתה.
המשל על הכלבים והזאב מוסיף קומה נוספת לדיון. השנאה בין מואב למדיין היא שנאה טבעית, אולי אפילו הכרחית להגדרת הזהות שלהם. אך הופעת ישראל במרחב נתפסת כ"זאב" – גורם זר שאינו משחק לפי חוקי הג'ונגל המקומיים. האיחוד ביניהם הוא "ברית של פחד". בלק מבין שאם ישראל ינצחו "שלא כדרך הארץ", לא יהיה ערך לשנאה הישנה שלו עם מדיין, כי שניהם יימחקו מהמפה. זהו חיבור ציני שמבוסס על שלילת האחר ולא על ערך חיובי משותף. הקושי הפילולוגי של "זקני מדיין" נפתר בכך שהפנייה הייתה למוקדי הידע והזיכרון ההיסטורי, לא למפקדי הצבא.
ברמה העכשווית, קל לזהות את הדינמיקה הזו בבריתות פוליטיות ובינלאומיות של ימינו. לעיתים קרובות, אנו רואים גורמים עוינים זה לזה שמתאחדים בברית מוזרה ובלתי מוסברת רק כדי לבלום כוח מוסרי או רוחני שמאיים על הסטטוס-קוו שלהם. המשל מלמד אותנו שהרע מסוגל לגמישות מדהימה כשהוא מרגיש מאוים על ידי הקדושה. יתרה מכך, הדיון על "כוחו בפיו" רלוונטי היום יותר מתמיד בעידן של מלחמות תודעה ודיפלומטיה – המילים הן הנשק האמיתי, והיכולת לפענח את "מידת המנהיג" היא לב המאבק. ועדיין לא הזכרתי את נשיא ארה"ב.
המדרש חושף את התשתית המודיעינית והפסיכולוגית שעמדה מאחורי המהלך של בלק. הפנייה למדיין הייתה הכרח מקצועי – ללמוד את סוד הכוח של היריב. המסקנה העולה מהדיון היא שכאשר מופיע בעולם כוח שפועל "שלא כדרך הארץ", הוא מאלץ גם את האויבים המושבעים ביותר לשתף פעולה.
אך כפי שנראה בהמשך הפרשה, ברית המבוססת על פחד ושנאה סופה להתפרק, והניסיון להעמיד פה מול פה נכשל כאשר הדיבור הא-לוהי משתלט על פיו של בלעם והופך את המארה לברכה. הכוח האמיתי של הפה אינו בכישוף, אלא בחיבור לאמת הנצחית.
