זקס יונתן (רב, הוגה דעות וחבר בית הלורדים של בריטניה לשעבר. מתוך מורשת הרב זקס זצ"ל)המילון שבידי מגדיר "אֶפִּיפַניה" כ"התגלות פתאומית של מהותו או משמעותו של דבר מה; הבנה או תפיסה של מציאות באמצעות אבחנה אינטואיטיבית פתאומית". אספר פה על אפיפניה שחוויתי בתחילת קיץ תשס"א, ואשר שינתה את תפיסתי באשר לגורל היהודי.
זה היה חג השבועות, ואנחנו היינו בירושלים. הלכנו לארוחת צוהריים אצל מי שהיה, לפני עלייתו ארצה, איש ציבור בקהילה גדולה בתפוצות. אל השולחן הסבו גם דיפלומט ישראלי, ואחד ממנהיגי יהדות קנדה. השיחה התגלגלה לאירוע שאז מִשמש לבוא והיום הוא ידוע לשמצה: ועידת האו"ם נגד גזענות בדרבן. שלושה חודשים עוד עמדו בינינו לבין הוועידה, אך אנו כבר ידענו שהיא, והתכנסות הארגונים הלא-ממשלתיים שתיערך לצידה, עומדים להיות פסטיבל שטנה אנטי-ישראלי ולציין את פתיחתו של שלב חדש במתקפה על הלגיטימציה של מדינת היהודים.
הדיפלומט ניסה לרומם את רוחנו המשתופפת, וכיוון שהיה אדם דתי נעזר בפסוק מפורסם. "כך היה מאז ומתמיד", אמר. "אנחנו עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן". זהו פסוק מפרשת השבוע שלנו, פרשת בלק. בלעם, שנשכר בידי בלק לקלל את עם ישראל, מצא את עצמו מברך את העם הזה בעל כורחו. בנאומו הראשון אמר לבלק: "מָה אֶקֹּב לֹא קַבֹּה אֵ-ל וּמָה אֶזְעֹם לֹא זָעַם ה'? כִּי מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ וּמִגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּוּ: הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב" (במדבר כג, ח-ט).
למשמע המילים הללו, בהקשר הזה, חוויתי התפוצצות של אור במוחי. בהבלחת פתאום ראיתי כמה מסוכן הפסוק הזה, וכמה קרובה האפשרות שהוא יהיה נבואה המגשימה את עצמה. עם שיגדיר את עצמו כעם השוכן לבדד, עלול לגלות שהוא אכן בודד. והבדידות איננה חוף מבטחים.
"האם אתה בטוח", שאלתי את הדיפלומט, "שזו הייתה ברכה, ולא קללה? אל תשכח מי אמר אותה. זה היה בלעם, והוא לא היה בדיוק מחסידי אומות העולם". בלעם נמנה עם אלה שהמשנה[1] מציינת כמי שאין להם חלק לעולם הבא, משום שלאחר שכשלה תוכניתו לקלל את עם ישראל, הוא הצליח להתנכל להם בדרך הרסנית אחרת, במזימת בעל פעור (במדבר לא, טז).
הוספתי והזכרתי את דברי רבי אבא בר כהנא בגמרא[2] שכל ברכותיו של בלעם "חזרו לקללה" (חוץ מהפסוק "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב, מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל" [כד, ה], המתייחס, על פי מדרש חז"ל, ל"בתי כנסיות ובתי מדרשות"). חז"ל אף מציעים שבלעם ניסח במתכוון את ברכותיו באופן דו-משמעי, ולכל פסוק ברכה נלוותה כצל משמעות סמויה נוספת, אפלה.
ממתי, הוספתי ושאלתי, לשכון "בָּדָד" הוא דבר טוב בעיני התורה? אדרבה, הבדידות היא הדבר הראשון שהתורה אומרת עליו שהוא "לא טוב": "לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ" (בראשית ב, יח). על המצורע אומרת התורה, "בָּדָד יֵשֵׁב, מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ" (ויקרא יג, מו). ומשורר החורבן הגדול שלנו, משורר "איכה", בחר לפתוח את קינתו הראשונה במילים "אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד" (איכה א, א)! כשאין מדובר בקב"ה, בדידות היא ברכה רק במקרים נדירים.
כששמעתי את הדיפלומט מנסה לנחמנו בכך שתמיד היינו "עם לבדד ישכון", המחשבה שהכתה בי הייתה כמה מסוכנת נעשתה הגדרה עצמית יהודית זו. היא נראתה לי כמרדדת את הקיום היהודי לכדי נגזרת של האנטישמיות והשואה. והרי המפרשים הבינו אחרת לגמרי את הביטוי הזה שבפי בלעם. רש"י מקשר אותו לחסינותו של העם. רמב"ן – לאחדות העם. אין פירושו שעם ישראל נידון להיות מבודד, בלי בני ברית וידידים. זו אינה ברכה כי אם קללה. זה אינו ייעוד, ובוודאי שאין זו זהות.
להיות יהודי פירושו להיות אהוב על הקב"ה; אין פירושו להיות שנוא על הגויים. אבותינו זומנו להיות "מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ". המילה קדוש עניינה נבדל. אבל יש הבדל תהומי בין נבדלוּת לבדידות. מנהיגים הם נבדלים, אך אינם בודדים. אילו היו בודדים לגמרי, לא יכלו להיות מנהיגים. ספורטאים, שחקנים, זמרים ופסנתרנים פורשים לעצמם כשהם מתכוננים לביצוע חשוב, אבל הם אינם לבדם. נבדלותם מכוונת. היא מאפשרת להם למקד את האנרגיות שלהם, להשחיז את כישוריהם ולעדנם. זה איננו מצב קיומי, אלא בידוד מרצון.
אין בתורה שום ציפייה שעם ישראל יחיה לבדו. א-לוהים אומר לאברהם "וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה" (בראשית יב, ג). אברהם היה שונה משכניו, אבל הוא נלחם למענם והתפלל בעבורם. הוא נבדל אך לא היה בודד.
זה זמן מה שישראל ויהדות התפוצות מתמודדות עם בידוד גובר והולך; ועידת דרבן אכן הייתה מן המאורעות שאותתו על כך. ישראל היא מושא למסע מאורגן של השחרה ודה-לגיטימציה. ובאותה שעה, כמה ממדינות אירופה מבקשות לאסור על שחיטה כשרה, ובסן-פרנסיסקו התנהלה מתקפה על ברית המילה. שוב עלינו להילחם מן ההתחלה במערכות שחשבנו שניצחנו בהן מזמן; במלחמה על החופש לחיות כיהודים – כיחידים יהודים בגולה, כלאום יהודי במדינת ישראל.
אלו הן מלחמות חשובות, מלחמות טובות, שתוצאתן תשפיע לא רק על היהודים. בימי קדם, ישראל הייתה אומה קטנה מוקפת אימפריות גדולות. בימי הביניים היהודים היו המיעוט הבולט ביותר באירופה הנוצרית. כיום, מדינת ישראל היא מובלעת פגיעה באזור הנשלט ברובו ידי מוסלמים.
היהודים ממלאים זה עידן ועידנים את תפקיד "האחר", זה שאינו הולם את הפרדיגמה השלטת, זה שאינו כפוף לאמונת הרוב, זה שאינו מתאים את עצמו לתרבות הרווחת. אחד המוטיבים המרכזיים ביהדות הוא תרבות המחלוקת. יהודים טוענים, מערערים, מקשים. לפעמים הם עושים זאת עם א-לוהים בכבודו ובעצמו. משום כך, מצבם של היהודים במקום מסוים הוא תכופות המדד הטוב ביותר למידת החופש השוררת בו.
אין זה מקרה שסיפור אברהם אבינו – ומכאן סיפורו של עם ישראל – מתחיל מייד לאחר סיפור מגדל בבל, הפותח במילים "וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים" (בראשית יא, א). הרב נפתלי צבי יהודה ברלין, הנצי"ב, אומר שכוונת הפסוק לומר שלא הייתה אז מחלוקת. הייתה אחדות דעים כפויה. חברה מעין זו אינה מותירה שום מקום לדיאלוג, לדיון, לוויכוח ולשוני, דברים שכולם מנשמתה של החירות.
כאשר יהודים נלחמים על זכותם להיות – להיות אומה בביתה ההיסטורי, להיות קבוצה דתית בתוך חברה אחרת – הם נלחמים אפוא לא רק למען עצמם, אלא למען החירות האנושית בכלל. ההיסטוריון הקתולי פול ג'ונסון כתב שהיהודים הם "התגלמות עילאית של מצבו של האדם. נדמה כאילו כל הדילמות הבלתי-נמנעות של האדם מתגלמות בהם בצורה מוגברת וצלולה… נראה כי תפקידם של היהודים הוא למקד ולהמחיז אותן חוויות משותפות של המין האנושי, ולהפוך את גורלם הייחודי לכדי מוסר השכל אוניברסלי".[3]
שעה שאנו מתכוננים לקרב הבא במלחמה הארוכה על החירות, חיוני הוא שלא נאמין מראש שנגזר עלינו להיות לבדנו, בלי ידידים ובני ברית; שנגזר עלינו להתעמת לנצח עם עולם שאיננו מבין אותנו ואשר מסרב לתת לנו מקום לחיות בו על פי אמונתנו ולעצב בו את עתידנו מתוך נאמנות לעברנו. אם נהיה משוכנעים שניכשל, כנראה ניכשל. על כן צדקו חז"ל באמרם שברכות בלעם אינן באמת רק ברכות.
להיות שונה אינו בהכרח להיות לבד. אדרבה, רק כאשר אנחנו נאמנים למהותנו הייחודית יש בכוחנו לתרום לאנושות תרומה ייחודית, אותה תרומה שרק אנו יכולים לתרום. ייחודיים, נבדלים, הולכים נגד הרוח – כן: אלה הם מרכיבים של המצב היהודי. אבל בודדים? זה לא. לא ברכה היא כי אם קללה.
———–
[1] משנה, סנהדרין י, ב.
[2] תלמוד בבלי, סנהדרין קה ע"ב.
[3] פול ג'ונסון, היסטוריה של היהודים, מאנגלית: גיא הרלינג, ירושלים: ספריית שיבולת, תשפ"ב, עמ' 553.
