ד"ר ניצה דורי (חוקרת ספרות ילדים, ספרות עברית וספרות לאדינו, nitsa.dori@gmail.com)לעיתון "מקור ראשון" יש יוזמה ערכית יפה בשם "הצעות עריכה". זהו מדור בעיתון שמצטט בכירים שהשתמשו בשפה אלימה, מבזה ומכוערת כלפי אחרים, וממול "הצעת העריכה" האלטרנטיבית לדיבור מכבד עם אותו תוכן.
"אסור להתרגל להחרפה המילולית", כותב דרור אידר במאמרו החשוב ('ישראל השבוע', 4.7). "חובה למחות כי בנפשנו היא, אנחנו שותפים לגורל. אם נבחן את מסכת הנושאים של סדר יומנו כאומה, נמצא שקיימת הסכמה רחבה על נושאים רבים", הוא מדגיש.
פרשת 'בלק' מספרת סיפור מפתיע ועשיר, כמעט אגדתי, על ניסיון לקלל את עם ישראל שהופך כנגד כל הציפיות לברכה מפוארת. גיבור הסיפור הוא בלעם בן בעור, דמות חידתית ורבת פנים: נביא גוי, איש עליון אך גם מושחת, מונע מכסף ותאוות כבוד. הוא נשלח על ידי מלך מואב, בלק, לקלל את ישראל, אך שוב ושוב יוצאות מפיו דווקא ברכות. הרגע שבו פיו נפתח והברכה פורצת ממנו, בלי שליטה, מצית משהו עמוק – על כוח הדיבור, על זהות לאומית, על אחריות אישית ועל הבחירה המתמדת לראות טוב – גם כשיש סיבות לקלל.
volodymyr-hryshchenko
במרכז הסיפור עומדת שאלת כוחה של מילה. בלעם איננו לוחם בחרב. הוא לא שולח חץ, לא מבצע מתקפה פיזית. כלי הנשק שלו הוא הדיבור. הוא מייצג את מה שכולנו מכירים היטב: איך מילים יכולות לבנות או להרוס. מורה, הורה, גננת, בן זוג או אדם ברחוב – כל אחד פועל דרך לשונו. מילת עידוד אחת יכולה לשנות לילד את כל התפיסה העצמית. משפט מעליב אחד יכול לשתק תהליך שלם של צמיחה.
"הפרשה שלך מלמדת אותנו מה לעשות באחת המתנות הכי חשובות שקיבלנו מבורא העולם: העיניים. בוא ננסה לרגע, שנינו, לוותר על המנה הזאת רק לכמה דקות, מעניין מה יקרה", אומר הרב דנינו לנער אייל לקראת הכנתו לקריאת הפרשה ביום בר המצווה שלו בספר "לא מפסיקים אהבה באמצע" מאת ליאור אנגלמן (עמ' 109), ומנסה להסביר לנער שהעיניים הן אחד מהכלים הכי רבי-עוצמה שיש לאדם. בלעם מביט בעם ורוצה לקלל, אבל בסוף מברך. מכאן הדגש על ההסתכלות – איך אנחנו בוחרים לראות את הזולת.
התורה מציעה בפרשה זו מסר חינוכי עמוק: הדיבור איננו סתם תוספת. הוא מעשה בפני עצמו. הדיבור יכול להיות ברכה או קללה, אור או חושך. ולכן, חינוך אמיתי אינו רק במה שאומרים לתלמיד אלא גם באיך שאומרים, מתי, ובאיזו כוונה.
בלעם, גם כשהוא מנסה לדבר רע, נאלץ כמעט בניגוד לרצונו – לברך. וזו נקודה מופלאה: לפעמים, גם כשיש רצון שלילי, הכוח של האמת והטוב חזק יותר מהכוונה. מיטיב לתאר תופעה זו פתגם בלאדינו: "Una buena palavra rompe mil males" מילה טובה שוברת אלף רעות.
במהלך הדורות אנשי רוח הוסיפו להדגיש את חשיבות הדיבור הטוב: בספר 'משלי' הפסוק "מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן" (משלי י"ח, כ"א) מעיד על עוצמתה של מילה טובה או רעה; המסות של ר' חיים פרידלנדר ("שפתי חיים") עוסקות בכוח הדיבור לברכה או לקלל; ספר הזוהר מתאר את השפה ככלי רוחני בורא, ואת הברכה ככוח עליון שמשפיע שפע; וגם הרב קוק כתב באורות הקודש על המילה ככוח יצירה וקדושה.
דמותו של בלעם מרתקת גם מבחינה ספרותית ותרבותית. הוא מייצג את ה"אחר". הנביא שמדבר בשם אלוהים, אך אינו שייך לעם ישראל. הוא גם מין אנטי-נביא: מקבל מסר עליון, אך מתעקש לנסות לעקוף אותו. שפתו פיוטית, נבואותיו עשירות בסמלים ובדימויים. כך למשל, הביטוי המפורסם: "מה טובו אהליך יעקב, משכנותיך ישראל" הפך מאז לתפילה יהודית קבועה הנאמרת בכל בוקר. דמות חיצונית לעם ישראל היא זו שמתארת את יופיו הפנימי. וזה מלמד לקח חשוב: לפעמים צריך מבט חיצוני כדי להעריך את עצמך מבפנים. בלעם הופך בעל כורחו ל"ראי". דרך עיניו אנו לומדים לראות את עצמנו כפי שאיננו רגילים לראות כאומה של סדר, של משפחתיות, של קדושה בתוך היומיום.
קל מאוד להשתמש בכוח המילים כדי להשפיל, להאשים, "לקלל". אנחנו רואים את זה ברשתות, בפוליטיקה, אפילו במרחבים החינוכיים והמשפחתיים. בלעם נשלח עם מטרה ברורה: לקלל. אך המילים שיוצאות מפיו – הן מילים של בניין, של חזון, של תקווה. וכך התורה מציעה לנו בחירה מודעת: גם כשיש סיבה לכעוס, גם כשיש חילוקי דעות – אפשר לבחור לברך.
גם כלפינו, כיחידים וכחברה, יש פעמים שבהן מתכוונים לקלל אותנו, להמעיט בערכנו. הבחירה להגיב לא בריאקציה, אלא ביצירה של טוב – היא הדרך להתמודד ולהתקדם. זה רגע אישי עמוק: להתבונן על השנה שעברה, ולשאול – האם בירכתי יותר משהאשמתי? האם נתתי מילים טובות לעצמי, לסובבים אותי? פרשת 'בלק' אינה רק סיפור על נביא גוי וקללה שלא הצליחה. היא שיעור מתמשך על כוחן של מילים. היא קריאה חינוכית לבחור בשיח בונה. היא מראה תרבותית דרך עיניים זרות שמאפשרת לנו לראות את עצמנו מחדש. ובעיקר: היא תזכורת שאפילו במקום שנראה חשוך או עוין – יכולה לצאת ברכה.
ובנימה אישית: יום הולדת שחל בפרשת 'בלק' מזמין אותי להזדהות דווקא עם רגע המהפך: "ויפתח ה' את פי בלעם – ויצאה ברכה." משפט זה, של פתיחת הפה לברכה במקום לקללה, מזמין כל אדם – ובמיוחד ביום חגו, לבחור להפוך את הדיבור לכוח יוצר. ביום זה אתפלל שיזכה אותי הקב"ה לתת מקום לקול הפנימי שרוצה לראות טוב, לדבר טוב, לברוא טוב. לפתוח את פי לשירה, להיות מקור של מילים טובות, של תובנות עמוקות ושל תקווה נושמת, ולברך אתכם ברון: מה טובו אוהליכם – אוהלים של חסד, אורך רוח ונוכחות מאירה.
