פכטר עידו (רב, ד"ר, נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)פונדמנטליזם קיים בכל הדתות. והאמת שלא רק בדתות, אלא בכל התנועות האידיאולוגיות בעולם. ומהו פונדמנטליזם? היצמדות מוחלטת לאמירה או לטיעון, בלי לתווך אותם אל המציאות הקונקרטית. כאשר תופסים אמירה כלשהי שנאמרה בעבר כאמת מוחלטת, מבלי להבין אותה על רקע ההקשר שבו היא נאמרה ומבלי להשתמש בכלי הפרשנות שעיבדו אותה לאורך הדורות, קיים חשש רציני לעיוות "כוונת המשורר" ולשימוש הרסני ופוגע בדברים שנועדו לבנות ולהיטיב.
דוגמה פשוטה: בתורה נאמר "ימינך ה' נאדרי בכוח". האם זה אומר שלא-לוהים יש יד ימין? ודאי שלא. ברור לכל שהדבר נאמר בהשאלה. כוונת התורה לדמות את כוחו של א-לוהים למי שפועל בעוצמה בידו החזקה, שהיא בדרך כלל יד ימין. מי שיטען בעקבות הפסוק הזה שלא-לוהים יש ידיים, לא רק ישבש את התורה אלא יחטא בכפירה. לכך צריך תורה שבעל-פה. תכליתה המיידית היא ללמד אותנו איך לקרוא את הפסוקים.
אותו דבר עשו חכמים ביחס לציווי המקראי "עין תחת עין". הם הבינו שלא ייתכן שאדם שהוציא עין לחברו ייענש בהוצאת עין שלו. לכן, הם פירשו שמדובר בעונש ממון – הפוך מההוראה הפשוטה של התורה. הלכה זו התקבלה כדבר שאין לערער עליו. אף אחד לא יחשיב לצדיק מי שישוב לדין המקראי בעניין הזה אלא כרשע וככופר. והמקרים עוד רבים.
הבעיה היא שכיום יש המתייחסים לדברי חז"ל באופן פונדמנטליסטי. הם הפכו את התורה שבעל-פה, שכל כולה אנטי-פונדמנטליזם, למעין תורה שבכתב, והתייחסו אליה בצורה פשטנית. וכך, אמירות של חז"ל, שנאמרו בהקשר מסוים ובכוונה מסוימות, הפכו לעיקר אמונה שיש לתופסו כפשוטו, בלי מחשבה על ההקשר ובלי ניסיון לרדת לשורשן. והנה קיבלנו אבסורד: אותם מקורות שבאו להציל אותנו מפונדמנטליזם הפכו בעצמם מקור לפונדמנטליזם.
דוגמה? תשאלו את האנשים שסביבכם בת כמה הייתה רבקה כשהתחתנה עם יצחק. בגיל שלוש, נכון? כי הרי כך כתוב ברש"י בשם חז"ל. אבל איזה אדם נושא אישה בגיל שלוש? ואיך ילדה בת שלוש דולה מים מבאר ומשקה גמלים?
ברור שלמדרש חז"ל הייתה כוונה עמוקה בטיעון הזה. הם ביקשו לסמוך את הולדת רבקה לעקידת יצחק ואת עקידת יצחק למות שרה, כדי למצוא קשר רוחני ביניהם. אבל האם יש כאן בהכרח טיעון היסטורי-כרונולוגי? ודאי שלא. זה לא הגיוני. לכן אי אפשר להבין את דברי חז"ל בעניין זה כפשוטם.
לא הייתי נדרש לעניין הזה, אלמלא היו משתמשים באמירות של חז"ל כדי להצדיק השתמטות של לומדי תורה משירות צבאי. חז"ל דורשים לא מעט בזכות לימוד תורה. הם קובעים שלימוד תורה שקול כנגד כל המצוות, ושבזכות לימוד התורה העולם מתקיים. מדרש אחר מדבר על לימוד תורה כמה שמציל את העולם (שיר השירים רבה ב, ב; השומעים מוזיקה חסידית מכירים אותו כשיר פופולרי): "בשעה שאמרו ישראל נעשה ונשמע. אמר הקדוש ברוך הוא: בשביל שושנה זו ינצל הפרדס, בזכות התורה ולומדיה ינצל העולם".
הנה לכאורה מקור מהימן המגבה את עמדת לומדי התורה שמשתמטים משירות צבאי. הלא כן? ובכן, לא. האם חז"ל התכוונו כאן לומר שלימוד תורה הוא כמו מעשה מאגי שמציל את העולם מפגעים? האם הם מדברים על חוקיות על-טבעית שגורמת לכך שכל דף גמרא מוריד מחבל, כמו שנטען על ידי אחד האברכים? ברור שלא. אדם שלומד תורה לא יינצל ממי שבא לתקוף אותו בסכין, ואברך שלא יקפיד על היגיינה לא יינצל מנגיף מדבק. אילו היה כן, לא היו חולים או נרצחים בקרב לומדי התורה. ישיבות שלמות לא היו נמחקות בשואה הארורה.
אז למה התכוונו חז"ל? האם אנו כופרים במסורת שלהם? להפך. כפי שלימד הרמב"ם בהקדמתו לפרק חלק, דווקא בזכות אמונת החכמים בדברי חז"ל אנו מתייחסים אליהם ברצינות ומנסים לרדת לשורש כוונתם. חז"ל מדברים באופן כללי על ערך לימוד התורה. הם מבקשים להציב אותו גבוה בתרבות ולתת לו יוקרה וחשיבות, כתוכן שבא להיטיב לכל העולם. לכן, הזכות שבעיסוק בתורה תיטיב לכל העולם ותציל אותו. לא באופן ישיר אלא באופן כללי ומקיף.
באופן הזה צריך להבין את כל שאר המימרות של חז"ל המצדדות בערך לימוד תורה. אף אחד מחכמינו לא העלה על דעתו שלימוד תורה יצדיק פטור גורף מגיוס באופן שמסכן חיי אדם (רק בשבת שעברה שכני לספסל בית הכנסת סיפר לי שהאריכו לבנו את שירות המילואים בשל חוסר בחיילים). בל נהפוך לקראים של התלמוד וחכמי המדרש. הבה לא נחטא בפונדמנטליזם, שחז"ל עצמם ביקשו להציל אותנו ממנו.
