איזקסון מירון ח. (סופר ומשורר)הזיקה בין אירועים קודמים לאירועים נוכחיים, היא גורם עיקרי בהתייחסותנו למציאות. לעיתים, אנו טוענים שאירוע מסוים קורה כפועל יוצא כמעט הכרחי לאירוע קודם. הדבר חל הן בחיינו האישיים והן בחיינו הלאומיים. לא פעם יישמע מפינו המשפט: "מה ציפיתם שיקרה לאחר שנהגתם באופן הזה?" וכמובן גם לחיוב: "אחרי המאמץ הרב שהשקעתם, היה ברור לנו שתצליחו בהשגת המטרה".
מזווית אחרת, האירוע הקודם מובא לא כגורם ישיר למה שקורה עתה אלא כנקודת התייחסות, השוואה וניסיון הבנה. כך למשל מוסברת תגובתו השלילית של משה רבנו לבקשתם של ראובן, גד וחצי שבט המנשה לקבל את נחלתם מעבר לירדן: "והנה קמתם תחת אבותיכם תרבות אנשים חטאים, לספות עוד על חרון אף השם אל ישראל" (במדבר לב, יד). משה מפרש את בקשתם של שני השבטים וחצי השבט, כהמשך ישיר לכישלונם של עשרת המרגלים בשליחותם לסייר בארץ. האירוע של כישלון המרגלים בכל הנוגע להנחלת הארץ, הוא אפוא מקרה התייחסות מכונן לכל אפשרות של שינוי לגבי הכניסה ארצה.
pexels-quang-nguyen-vinh
אפשרות נוספת וכוללת יותר יכולה להילמד מראשית פרשת פנחס. "ויהי אחרי המגפה…" (במדבר כה, א). לאחר המילה "המגפה" מופיע בתורה קטע ריק, ורק אחריו המשך הפסוק: "ויאמר השם אל משה …". אז מופיעה מצוות המניין של ישראל. רש"י כותב במקום: משל לרועה שנכנסו זאבים לתוך עדרו והרגו בהן, והוא מונה אותן לידע מניין הנותרות. דבר אחר: כשיצאו ממצרים ונמסרו למשה נמסרו לו במניין, עכשיו שקרב למות ולהחזיר צאנו, מחזירם במניין".
לפנינו אחד המקומות בתורה שבהם נאמר בהדגשה שמשהו מסוים מתרחש אחרי משהו אחר. במקומות אלה לא נוכל להפעיל את הכלל "אין מוקדם ומאוחר בתורה", שכן התורה קובעת במפורש את סדר האירועים. עלינו להרהר אפוא האם המניין שיבוצע כעת על ידי משה ואלעזר צריך להיות מובן בהקשר ישיר למגפה הקשה "על דבר פעור".
אכן, יש אירועים שניתן להתייחס אליהם רק על בסיס קיומם בעיתוי מסוים ביותר – המאוחר וסמוך לאירוע אחר. לכך יש כמובן לצרף את הקרבה בעברית בין לאַחַר במובן של עיתוי, לבין אחֵר במובן של שונה. לא כל דבר מאוחר הוא גם שונה מקודמו, והאחרוּת ניכרת באפשרויות שונות. החשוב הוא שגם בהסתכלות אקטואלית יש אירועים אישיים ולאומיים שאי אפשר להבינם ברצינות תוך ניתוק ממה שקדם להם.
במילים אחרות: האירועים שעברנו בארצנו מפרוץ המלחמה הנוכחית הם כאלה שכל ניסיון ערכי, מוסרי או פוליטי לנסות ולהתקדם תוך התעלמות ממשקלם הרב, הוא מעוות ודינו להיכשל. ראוי לפנות למקומות נוספים בתורה שבהם נאמר "אחרי" במובן זה. כדוגמה רק נזכיר את הציווי לאברהם לעקוד את בנו, "ויהי אחר הדברים האלה". גם שם ראוי להרהר האם אנו לומדים "רק" על סדר זמנים מסוים, או גם על התרחשות מתפתחת ומושפעת (בראשית, כב).
המבחן לגבי תוקף הדברים אינו תחום רק לשאלת הסיבתיות בין דברים קודמים לדברים מאוחרים, שאגב גם הם עצמם כמובן יהפכו במהרה לאירועים "קודמים" לאלה שעוד יבואו. המבחן חייב לכלול את המעמד הערכי של מה שנאמר ונעשה. כאשר בפרשת פנחס פונות בנות צלפחד למשה רבנו ולאלעזר הכהן, דבר השם המופיע בהמשך הוא חד-משמעי: "כן בנות צלפחד דוברות".
כנותן ואמיתותן הן המכריעות ובזכותן ניתן להתייחס בכובד ראש לנימוק הסיבתי שלהם בדבר מות אביהם, והסכנה של גריעת שמו מתוך משפחתו. דומני שהמילה "כן" שכאן אינה מכוונת רק לכנות, שהיא לעצמה מעלה גדולה, אלא להשקפת חיים של "כן", של חיוב המציאות, של גישה האומרת "כן" כנקודת מוצא עקרונית ולא כזאת הנוטה לשלילת המציאות ולמענה של "לא" כתגובה ספונטנית קבועה.
ההתייחסות לאירועים מכוננים קודמים מופיעה גם בהיבטים היסטוריים נרחבים ביותר, ואף בנבואה. בהפטרת פרשת מטות אומר ירמיהו: "הלוך וקראת באזני ירושלים לאמר כה אמר השם זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה". בהמשך לכך הקב"ה קובע: "קודש ישראל לשם ראשית תבואתֹה, כל אוכליו יאשמו, רעה תבוא אליהם נאום השם".
בקריאת פסוקים אלה מתעורר אצלי רגש אישי חזק המוכיח שוב את ההשפעה בין אירועים ומקורות שונים. הנה להבדיל, בליל הניצחון המרגש של מנחם בגין ז"ל ב-1977 הוא קרא מילים אלה לכבודה ולזכותה של רעייתו עליזה ז"ל, שהייתה אצילה ונאמנה בכל דרכיה. למיטב זיכרוני, הוא שינה מעט את המילים לקראת סוף הציטוט: "לכתך אחרי במדבר בארץ זרועת מוקשים".
הנה "אחרי" נוסף: מי שהולך בנאמנות מעורר בנו רגשות עמוקים של הוקרה. נדירים בנאמנות ובענווה היו מנחם ועליזה בגין.
