מרמורשטיין מוטי (כלכלן והיסטוריון, ד"ר לתולדות ישראל)סביר להניח שלא אחטא לאמת אם אומר שקוראי העלון המונח לפניכם, רובם ככולם, משתייכים לזרם הציונות הדתית, שרק בידו המפתח ליצירת הגשר בין העבר היהודי לבין ההווה, בין היהדות לבין המודרנה, בין חלקי האומה, ולפתרון משבר היהדות המלווה את העם היהודי במאתיים וחמישים השנים האחרונות, משבר המוצא את ביטויו בשסע החברתי-תרבותי העמוק שבתוכו שרוי כרגע העם היהודי בכללו, אך בעיקר מדינת ישראל והחברה הישראלית.
האיש שלו זכות היוצרים לתנועה הציונית דתית הוא הרב יעקב יצחק ריינס שהלך לעולמו בי' באלול תרע"ה.
צרה היריעה מהכיל את פועלו של הרב ריינס, בעיקר בהצטרפותו לתנועה הציונית ובהקימו את תנועת "המזרחי".
אסתפק אפוא בהארת זווית אחת, ממנה ראה את הציונות כתנועת הצלה של היהדות.
על פניה הייתה הציונות תנועת הצלה פיזית של העם היהודי מייסורי הגלות, מהאנטישמיות הגואה, ומהעתיד המר הצפוי לו. אבל הרב ריינס ראה את הציונות גם כתנועת הצלה של היהדות. הוא ראה בעיניים כלות מאות אלפי יהודים ששמים פניהם לאמריקה, הצפונית והדרומית, ולא לארץ ישראל. הוא ראה היטב בעיני רוחו את שעלול לקרות, ושאכן קרה, התבוללותם המסיבית של יהודי אמריקה. הוא הבין שהם יאבדו לעם היהודי. הציונות תשאיר אותם בקרב עמם.
"כל אלה שהתנועה הניעתם לצאת את ארצם שמו פניהם לאעמריקה, אל הארץ החדשה שהיא מעבר לגבול ים האטלנטי, וגם מעבר לגבול היהדות. הה! לבי יחרד בקרבי מדי אזכור מה גרמה לנו היציאה הזאת, כי האבידה מאתנו כמה וכמה אלפים משפחות בני ישראל שסוף סוף (הלואי שאכזב) יתבוללו בעמים ויישטפו בזרם החיים, הסוער בזרמתו. ובשומי אל לבי עוד, כי לולא המערערים האלה שהחלישו את פעולת הישוב, קיררו הלבבות וציננו הרוחות, והשתדלו בכל מיני השתדלות (על-פי הכלל: המטרה המכשרת את האמצעים), להסיב לב העם מאחרי הרעיון, שאך זה עתה יצא מקליפתו, בזכרי, כי לולא הם אז כמה אלפים משפחות מן האובדים והנדחים עתה באמעריקא היו מוצאים להם מקום מנוחה בהמושבות. והיו נשארים יהודים נאמנים לעמם-בזכרי זאת ימס לבי כמים! אהה, מה עשה לנו אלוקים!"
מנהיגי התנועה הציונית היו "חופשים", ובחלקם הגדול עד להקמת התנועה הציונית היו מתבוללים. עובדה זאת הרתיעה את רובה המכריע של היהדות החרדית-דתית מלהצטרף אליה. אבל עובדה זאת לא רק שלא טרדה את מנוחתו של הרב ריינס, אדרבא, הוא ראה בשיבתם של המשכילים והמתבוללים אל הציונות אות וסימן להתקרבותם ליהדות.
"העם הזה אשר עד העת היא לא אבו לדעתו, ויבשו להזכירו, היה כרגע לחזון ליבם ומשאת נפשם, וישימו ליבם לחפש עצות להרים קרנו בכבוד. והארץ הזאת אשר זכרה כבר נמחתה מליבם, הייתה פתאום להם לאבן שואבת וכבמקסם נפלא התמשכו אליה בעבותות אהבה…רק קדמה שמו פניהם, אל ציון העזובה והנשכחה הכינו פעמיהם, אל ארץ אשר הנוסע יודע מראש כי יונים צלויות לא תעופינה אל פיו…האין זה מחזה נפלא? "
בהצטרפותם לתנועה הציונית שבו המתבוללים אל עמם. אל העם היהודי. אל גורלו, אל שפתו, אל ההיסטוריה שלו.
רוצה לומר: גם אם הנכם מתנגדים לרעיון הציוני, ראו אותו ככלי להחזרת העם לחיקה של היהדות.
היה לו גם על מי להסתמך. הלוא הרצל, חוזה מדינת היהודים, אמר בפתח דבריו בקונגרס הציוני הראשון: "הציונות היא שיבה אל היהדות עוד לפני השיבה אל ארץ היהודים". נכון. הרצל לא התכוון כמובן לשיבה אל היהדות במובנה האורתודוקסי, אבל הרב ריינס ראה בשיבה לציון, בשיבה אל העם היהודי, פתח לשיבה אל היהדות.
אפשר שהרב ריינס השלה את עצמו בראייתו את השיבה לציון כשלב ראשון בשיבה ליהדות אבל אין כל ספק שהשיבה לציון בלמה את התבוללותו של העם היהודי בגויים. הסטטיסטיקה מלמדת שמהמיליונים שהגיעו לארצות הברית וגם למדינות דרום אמריקה התבוללו בהמוניהם ואבדו לעם היהודי.
לעומתם, במדינת ישראל חי ותוסס העם היהודי. כל יהודי החי במדינת ישראל חווה את חייו כיהודי, היהודיות זורמת בעורקיו, הוא נושא את משא העם היהודי על גבו, הוא חוליה בשרשרת הדורות של העם היהודי, הוא מתמודד עם שאלותיו וקשייו של העם היהודי. יש במדינה הזו זרמים שונים המתכתשים ללא הרף, ולעיתים מסכנים את קיומה, אבל כולם יהודים!!! עם ישראל חי!!! ואפשר אולי לקוות שיום אחד תהיה ברית הגורל גם ברית ייעוד.
כדאי שהציונות הדתית תהיה נאמנה לשליחות שהטיל עליה הרב ריינס, שליחות הגשר, לבל תסטה ממנה למחוזות המרחיקים אותה מהגשר ואולי מסכנים אותו.
