כיצד מרקדין לפני הכלה?

אחד הדברים הראשונים שנצטוו ישראל לעשות עם כניסתם לארץ הוא הכשרתן של ערי מקלט לרוצחים בשגגה. "כי אתם עֹברים את הירדן ארצה כנען. והקריתם לכם ערים ערי מקלט תהיינה לכם, ונס שמה רֹצח מכה נפש בשגגה".
וכי זוהי "קבלת הפנים" הראויה לעולים החדשים? האמנם לא הבטחנו להם שכאן, בארץ ישראל, ובניגוד לחוץ לארץ, ימצאו גן עדן, גן של שושנים, נטול פשיעה, נטול סמים, נטול אלימות?
בניגוד לגישות רווחות בקרב חוגים מסוימים, התורה אינה מתארת את ארץ ישראל רק כארץ זבת חלב ודבש.
לצד האורות, החלב והדבש, ואלה רבים, מצויים גם צללים רבים. תפקידם של מנהיגי האומה הוא להצביע על הדברים כהווייתם. להראות את התמונה המורכבת. מצד אחר, "ולא תחניפו את הארץ", אין ליפות את המציאות, בריקוד "מה יפית" תמידי. מצד שני, "ולא תטמא את הארץ", אין לצבוע הכל בצבעים שחורים, קודרים.
מתח זה בא לביטוי במקורות שונים גם בדברי חז"ל. אחד המפורסמים שבהם מצוי במחלוקת בית הלל ובית שמאי בשאלה "כיצד מרקדין לפני הכלה?".
וכך אמרו בברייתא התלמודית: "בית שמאי אומרים: כלה כמות שהיא, ובית הלל אומרים: כלה נאה וחסודה. אמרו להן בית שמאי לבית הלל: הרי שהייתה חיגרת או סומא, אומרים לה, כלה נאה וחסודה? והתורה אמרה: מדבר שקר תרחק! (שמות כג) אמרו להם בית הלל לבית שמאי: לדבריכם, מי שלקח מקח רע מן השוק, ישבחנו בעיניו או יגננו בעיניו? הוי אומר: ישבחנו בעיניו, מכאן אמרו חכמים: לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות".
מחלוקת זו ניתנת להתפרש בפנים שונות, אולם לפי פשוטה היא משקפת את המתח שבין הרצון ל"החניף" למציאות ולייפותה, ולו לשם "תכלית ראויה" או כהסתכלות מעין "פוסט מודרניסטית" שבה גם היופי הוא עניין יחסי.
לשיטת בית הלל, אין מדד יופי "אובייקטיבי" (ואפילו אם הוא קיים, אפשר שלשיטתם ראוי להתעלם הימנו כאשר מדובר בריקוד לפני הכלה). הכל נמדד בעיני המתבונן. לפי גישה זו, אפילו תהא הכלה כעורה כחושך, עדיין בעיני אישה היא היפה בנשים, וכך ראוי לשיר ולרקד לפניה (ולו מטעמי נימוס וזהירות ב"כבוד הבריות" וכדי "שלא לבייש").
ואילו לגישת בית שמאי אפשר שקיים מדד יופי "אובייקטיבי", ויש לתאר "כלה כמות שהיא", שהרי אסור לשקר, להתעלם מן המציאות ולייפותה.
גישות אלה באות לביטוי לא אחת גם בתיאור אבות ואמהות האומה. יש הרואים אותן כדמויות תמימות, שלא דבק בהם ולו שמץ כישלון או משהו מן החטא. ואילו אחרים, ובהם גדולי עולם (דוגמת הרמב"ן בפירושו על התורה), מגלים גם בהם חולשות אנוש, ודווקא מתוכן ובן חושפים הם את גדולתם.
גישות דומות מצויות גם ביחס לנושאים אחרים בעולמה העשיר של תורת ישראל. יש משונאי ישראל המבקשים לראותה כדת חשוכה, פרימיטיבית, גזענית, ולעומתם כאלה הטוענים שבכל אחד ממקורותיה נגלית רוח הקדמה והנאורות, הליברליזם והדמוקרטיה.
המציאות, כמו תמיד, הרבה יותר מורכבת. גדולתה של תורת ישראל, שאין היא מעלימה או "מצנזרת" את חלקיה שאינם תמיד ערבים לאוזן. תורת ישראל רצופה מחלוקות, עימותים, מביאה גישות שונות, לא אחת כאלה המנוגדות זו לזו, ומתמודדת עמן ביושר ובאומץ.
כמו בעניינות אחרים, דומה שאף כאן הדרך הראויה היא דרך המיצוע. לא ראייה עיוורת, המתעלמת כליל מכל המומים והפגמים, שסופה חוסר ביקורת ומתוך כך אי תיקון, אך גם לא ראייה "שחורה", הרואה רק את הפגמים והחולשות, ומתעלמת מן ההישגים והמעלות.
ביטוי נאה לגישה זו נתן המשורר נתן אלתרמן, בשירו המפורסם: "יש אדם רואה הכל באור ורוד ורוד, זה לא טוב אומרים כולם אפילו רע מאד, יש אדם רואה הכל באפלה קודרת, זו אותה המחלה רק בצורה אחרת. אל תרכיבו משקפיים לא קודרות ולא שמחות, הסתכלו נא בעיניים, בעיניים פקוחות. אל תאמרו אנחנו עוד בארץ רק מיעוט, דווקא פה אולי מוצדקת האופטימיות. אל תאמרו ציון רקדי ומזמורים הנעימי, דווקא פה מוצדק הרגש הפסימי. אל תרכיבו משקפיים לא קודרות ולא שמחות, הסתכלו נא בעיניים, בעיניים פקוחות. ידיעות והסברות קבל מן העיתון, אך אצלנו בוא קבל זריקה של מבסוטון, את הרע צריך לראות כדי להילחם בו, על הטוב צריך לשמור כדי להתנחם בו. אל תרכיבו משקפיים לא קודרות ולא שמחות, הסתכלו נא בעיניים, בעיניים פקוחות".
(מסעי תשעא)