לאדם יש תפקיד

הקב"ה מלמד את האדם כי הוא הנותן לו כוח לעשות חיל, והניצחון במלחמה הוא מאת ה'.

הכתוב אומר (דברים כ"א, י) "כי תצא למלחמה על אויביך ונתנו ה' א-להיך בידך ושבית שביו".

ברם, אם האדם הוא רק בובה על חוט, שאין בה כוח לחולל מלחמה, כיצד נאמר "כי תצא למלחמה על אויבך"? מהו התפקיד המסור לאדם עצמו בתהליך הזה?

החתם סופר מסביר, מכוח ביאור מאמרו של הלל במסכת אבות (פרק א', משנה י"ד) "אם אין אני לי מי לי, וכשאני לעצמי מה אני, ואם לא עכשיו אימתי". הדברים אמורים כלפי אדם המבקש להילחם במלחמה הקשה, הנוקבת והגורלית ביותר בחייו – מלחמתו בעצמו. ביצרו. לשם כך צריך גבורה, כפי שאמרו חז"ל (אבות פרק ד', משנה א') "איזהו גיבור הכובש את יצרו". אבל, לבד אין האדם יכול לנצח במערכה זו. חז"ל אמרו בגמרא במסכת קידושין דף ל' עמ' ב "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו ואלמלא הקב"ה שעוזר לו אינו יכול לו". זה פשר המאמר "וכשאני לעצמי מה אני". צריך עזרה. בלי בעל הברית השמימי הקרב אבוד. אי אפשר להתייצב מול היצר כי "זה לא כוחות". היצר חזק מן האדם.

ברם, אם היצר חזק מן האדם, ורק הקב"ה הוא שמנצח אותו, שואל האדם את עצמו: מה לי לפתוח במלחמה כנגד מי שחזק ממני? הרי אני כשלעצמי אינני יכול ליצרי. אם ה' רוצה לסייע בידי, אנא שיעשה כן, שהרי הדבר בידו. אך למעשיי אין כל משמעות. אך  "האמת לא כן הוא, כי מי שחושב כן לעולם לא יהיה שונאו נכנע תחתיו".

החתם סופר מבאר כי האדם צריך ללחום תמיד ולכבוש את יצרו בכוחו ובאפשרויותיו על פי טבעו. תחילה צריך האדם לבוא להיטהר – ואח"כ מסייעים אותו.. בעל הברית לא נלחם במקום האדם, ועוזר רק למי שמנסה ללחום בעצמו וקורא לעזרה. על כך אמר הלל 'אם אין אני לי מי לי', דהיינו אם אין האדם פועל פעולות לעצמו, מי הוא אשר יעזרהו". אכן, במעשי האדם אין כל תועלת כשלעצמם, אבל זהו החבל של פעמון ההצלה. האדם חייב להפעיל פעמון זה ע"י כך שהוא מצידו יעשה כל מעשה כדי ללחום ביצרו. "וכשאני לעצמי – דהיינו לאחר שפעל, יצרפו שניהם יחד". העזרה האלוקית היא שמכריעה את הקרב. אבל, עזרה זו באה רק לאחר שאדם פעל בכל כוחו בעצמו – ושיווע לעזרה.

עצלן שואל שלוש שאלות: א. האם זה בתחום אחריותי?; ב. למה אני? ג. למה עכשיו?

לאחר שראינו כי המלחמה נגד היצר היא בתחום אחריותו של האדם והוא מחויב ללחום בעצמו, עלול הוא לשאול: "למה עכשיו"? אין טעם להילחם בשעה שהיצרים גואים וסוערים. כשמערבולת סוחפת אי אפשר ללחום בה. חכם להמתין בסבלנות לסופה. כך מבקש האדם להתמסר ליצרו בנערותו ולהמתין עם מלחמת היצר עד שיזקין. תשובתו של הלל היא כי מלחמה עושים מול יריב פעיל. לא מול שער ריק ולא מול טחנות רוח. האדם צריך ללחום – מלחמה של ממש. רק אז הוא זוכה לסייעתא דשמיא. על כן "אם לא עכשיו אימתי"?

הנה כי כן, האדם צריך לצאת למלחמה על היצר שהוא אויבו המר. אכן, ה' הוא שיסייע לו ויתן את אויבו בידו. אבל, לאדם יש תפקיד – להילחם עד כלות. להילחם בחֵמה שפוכה ובכל הכוח. להילחם כאילו זה משפיע וכאילו יש בידו להכריע. להילחם עכשיו ללא דיחוי. לדעת שאמנם "כשאני לעצמי מה אני" אבל צריך להילחם כאילו "אם אין אני לי מי לי". זה פעמון ההצלה של האדם. רק אם יעשה כן, תהיה לו סייעתא דשמיא והוא יצליח "ונתנו ה' אלוקיך בידך".