שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים

בפרשת ויחי מברך יעקב אבינו ע"ה את בניו בטרם מותו, ומבקש לציידם בכלים להתמודדות עם אתגרי העתיד. בתוך הברכה טומן אבינו הזקן גם תוכחה גלויה כלפי בניו הגדולים, ראובן, שמעון ולוי. ביחס לשמעון ולוי התוכחה מתמקדת בשני היבטים ראשיים (בראשית מט,ו): "כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר". לגבי זהותם של האיש והשור נחלקו פרשנינו. יש הטוענים שאיש הוא שכם, חמור וכל בני העיר שכם, ואילו שור הוא יוסף אחיהם, המשול לשור. לעומת זאת יש מפרשים המדברים על כח הרתעה ייחודי שזכו לו שני אחים אלה, שכן היו ידועים כמי שקוטלים כל מי שמאיים עליהם.
אולם, מוסכם על כל הפרשנים (לפי מיטב הכרתי) שהגנאי שמגנה יעקב את בניו הוא על נקמתם באומות העולם. הרי לנו שישנה ביקורת חריפה מצד יעקב אבינו על הרג של נכרים. אולם, מן המפורסמות הוא שכאשר היו אומות העולם מבקשים לגנות את ישראל על חוסר מוסריותם, על תאוות הדם שלהם ועל כוונותיהם הרעות וסלידתם מהגויים, היו מנפנפים דרך קבע במימרת חז"ל המפורסמת, שמקורה במכילתא דר' ישמעאל לפרשת בשלח (מסכתא ד'ויהי' פרשה א):
"ויקח שש מאות רכב בחור, משל מי היו הבהמות שהיו טוענין המרכבות? אם תאמר משל מצרים היו, והלא כבר נאמר 'וימת כל מקנה מצרים' (שמות ט,ו)! ואם תאמר משל פרעה היו, והלא כבר נאמר 'הנה יד ה' הויה במקנך אשר בשדה' (שם,ג)! ואם תאמר משל ישראל היו, והלא כבר נאמר 'וגם מקנינו ילך עמנו לא תשאר פרסה' (שם י,כו)! אלא של מי היו? של הירא את דבר ה'! נמצינו למדין: הירא את דבר ה' – הם היו תקלה לישראל. מכאן היה ר' שמעון בן יוחאי אומר: טוב שבגוים הרוג, טוב שבנחשים רצץ את מחו".
דרשת המכילתא הנוקבת מלמדת עד כמה קשה היה לסמוך על 'צדיקי' מצרים, שברגע האמת סיפקו לפרעה את הכלים שבאמצעותם יוכל להשיב את ישראל מצרימה, או אף לכלותם, ר"ל. הרי לנו מימרת ר' שמעון בר יוחאי, מחשובי התנאים, שמצדיקה לחלוטין את מעשיהם של שמעון ולוי, ועל שום מה מגנה אותם יעקב אבינו?
לשם ביאור שאלה זו נזדקק להאי גברא רבה, הגאון ר' מנחם מנדל כשר, מחבר ספרי 'תורה שלמה'. כפי שהזכרנו בשבוע שעבר, ר' ברוך עפשטיין יצר את ה'תורה תמימה' בשביל לשלב בין דברי התורה שבכתב לאלה של התורה שבעל פה. אולם, מלאכתו התמקדה בתלמודים ובמדרשי ההלכה המרכזיים, מתוך רצון לגבש נוסחה משולבת קצרה ותמציתית עם ביאור קצר. אולם, מי שהעניק לנו מפעל שכל מילה רק תמעיט בערכו בתחום זה הוא הרב כשר (ראה ההסכמות המדהימות להן זכה, מהראי"ה קוק; הגרי"ח זוננפלד; האדמו"ר מגור; הכלי חמדה; הגרא"ז מלצר; הגרי"מ חרל"פ; הגר"י סרנא; הגר"מ אריק, ועוד ועוד). הלה נטל על עצמו את המשימה הלא תאומן של הבאת כל דברי חז"ל על כל מילה ממילות התורה. לשם כך הרחיב את עיונו גם על כל מדרשי האגדה, הקלאסיים יחד עם הנדחים ביותר, ואף בחן את מקורות רבותינו הראשונים והאחרונים, בכדי למצוא פירורים ממדרשי חז"ל שאבדו. אם בכך לא די, טרח הגאון הנזכר ונבר בספריות ובגניזות, והעלה בחכתו מקורות אבודים ונשכחים, ישנים וישנים יותר. הכל בכדי לתת לנו את התמונה המלאה ביותר של דברי חז"ל על התורה, עד כמה שזו ניתנת להמצא. כמעט בכל כרך (כמובן שעבודה עצומה זו מקיפה למעלה מעשרים כרכים) אף הוסיף פנינים שונות, כדוגמת מהדורות מדעיות ממדרשי ההלכה והאגדה, וכן הערות והארות מלומדות וחריפות, המעידות על היותו סיני גם עוקר הרים, הכל בדמות אחת. הרב כשר השלים את מפעלו בנספחי מלואים גדושים בתוכן, המתמקדות בהרחבה בסוגיות שונות מכל פרשה, ומעניקות לקוראים תמונה מלאה החל מדברי התנ"ך, עבור לחז"ל וכלה בכל התייחסויות רבותינו הראשונים והאחרונים, יחד עם מסקנות מדעיות עשירות, ועוד ועוד. לא לחינם זכה הרב כשר בראשית שנות ה-50 בפרס ישראל על מפעל חייו התורני.
הרב כשר היה מחסידי גור, והוא אף נשלח ע"י האדמו"ר מגור בשנת תרפ"ה (1925 למניינם) להקים את ישיבת שפת אמת בירושלים, ואף לעמוד בראשה. לימים היה מהאחראים על העלאתו של האדמו"ר לארץ. במהלך מלחמת העולם השניה גלה לארה"ב, ונותר דואב עד אחרית ימיו על חורבן הקהילות המעטירות באירופה, על כל אוצרותיהן התרבותיים (אף חיבר קינה על קרבנות השואה).
בהקשר של שאלתנו, מביא הרב מסה קצרה במילואים לפרשת וארא (כרך עשירי עמ' קלד ואילך). הרב מביא תחילה מסורת יפה משמו של ר' יחיאל מפריז, תלמיד רבנו תם שעלה לימים לארץ ישראל, שבויכוח עם המומר ניקולאו דונין ביאר מאמר 'טוב שבגוים הרוג' כעוסק רק בשעת מלחמה. וכוונתו, שאם הגוים קמים עלינו למלחמה, אזי אסור ליפול שבי אחר רחמים מזויפים. מעבר לכך, ברי שהמאמר אינו מסורת הלכתית, כי אם פתגם עממי, כמו "טוב שברופאים לגיהנם" (קדושין פב,ב), שבא לבקר את הרופאים על התנהלותם, ולא לקבוע מסמרות באשר לגורלם בקץ הימים (ח"ו מלומר כן, הלא אנשים נפלאים אלה מצילים חיי אדם דבר יום ביומו, וראוי לשבחם ולהוקירם, כמובן).
אחרי חידודים וביאורים שונים שהביא, שחלקם ניתנו כאמור בויכוחים פומביים, מביא הרב כשר את הפירוש שלדעתו הוא האמת. לדעתו, שתי מימרותיו של רשב"י מקבילות זו לזו, ומשלימות זו את זו. אימתי 'טוב שבגוים הרוג'? במקום שטוב שבנחשים רצוץ מוחו. כלומר, יש אנשים, שנוהגים מנהג נחש, מראים עצמם בדברי חלקות, בעוד כל זממם הוא להכיש ולהרוס, לכלות ולבער כמנהג הנחש, בעורמה וברשעות אין-סופית. מחדש לנו רשב"י שכשם שטוב שבנחשים רצץ מוחו, כך מאלה, 'טוב שבגוים', אלה שמראים עצמם כטובים, אך בתוכיותם ובמעשיהם ניכרת הנחשיות שלהם, הארסיות המופלגת שכל מטרתה לעקור את זרע ישראל – עליהם אסור לחמול, כי החומל על אכזרים סופו להתאכזר על רחמנים.
כראיה שזו כוונת חז"ל האמיתית מביא הרב כשר מימרות רבות המלמדות דווקא על חמלה גדולה כלפי המצריים, ובראשה העובדה שמקנה הירא לדבר ה' ניצל, אלה שלאחר מכן זממו וסייעו לכלות את שארית ישראל! ראה עד כמה רחמי שמים נכמרים על בריותיו, אף שאינם ראויים להם. עוד ראה מימרת חז"ל (מגילה י,א) שביקשו מלאכי השרת לומר שירה והשתיק אותם הקב"ה בעת טביעת המצרים. ראה גם מימרת דברים רבה פ"ו: "אחר כל הרעות שעשו המצריים לישראל, חס הכתוב עליהם ואמר 'לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו' ", ועוד מימרות רבות.
אשר על כן, ברור שהביקורת של יעקב אבינו על שמעון ולוי אינה על הרג האשמים, כי אם על רצח חסר אבחנה, של חפים מפשע יחד עם אשמים במעשים נלוזים (ראה רמב"ן על אתר, שכך מפרש). לו היו שמעון ולוי ממקדים את מאמציהם בחיסול ממוקד של האשמים – לא היה מבקרם יעקב, או שביקורתו היתה רק על דרך התנהלותם, אך לא על עצם ההריגה.
נסכם בדבריו מסוף המסה, המהדהדים עד היום, למעלה מששים שנה אחרי כתיבתם, כשנה אחרי תום השואה הנוראה. לצערנו, הם נותרו אקטואליים כשהיו, בשבוע עמוס, בו התבשרנו על קיצו של הקצב הנורא מבגדד יחד עם צום י' בטבת, שהוא גם יום הקדיש הכללי לקרבנות השואה. במיוחד יש לשים אותם על הלב בתקופה בה אנו קשובים לרחשי איום נבזי מפרס:
"מתוך אלה המאמרים שנדרשו מחכמינו ז"ל בנוגע ליחס של עם ישראל להמצריים, אפשר לראות באספקלריא מאירה שחז"ל רצו לזקק ולצרף את מדותינו מכל פסולת וסיג, להעלות אותנו לשלימות גמורה בתרבות ואנושיות, שנהיה ראויים להקרא ממלכת כהנים וגוי קדוש, ולממש בעולם את היסודות של אמת וצדק. ואם במדרשי חז"ל, בין החומר הנעלה הנ"ל נתגלגל הפתגם של רשב"י: 'טוב שבמצריים (שבגוים) הרוג', הרי כוונתו הברורה… שרשב"י הקדים אליו האימרה: 'טוב שבנחשים רצוץ את מוחו, וטוב שבגוים (מסוג הנחשים) הרוג'. וכמו שאנחנו, וכל עמי העולם כותבים היום במצפון טהור, גלוי לכל העולם: 'טוב שבנאצים הרוג'! אותו הדבר אמר רשב"י על הנאצים בשעתו. לא היה באפשרותם להשיב מלחמה שערה נגד הרוצחים בזמנם, רק בעט ודם ליבם חרתו מחשבות ליבם לזכרון עולם. אין אנו צריכים להתנצל ולדחוק בפירושים, כי דברי רשב"י המה לקח נאמן לדורות עולם ולכל האנושיות כולה, לבער את הרע בתחילת צמיחתו, קודם שמסוגל להמיט אדון. אז, ורק אז, יהיה שלום בעולם"!
תשס"ז