מה ערכה של אמת סובייקטבית?

מה ערכה של אמת סובייקטבית?
איתן פינקלשטיין, דוקטורנט לתנ"ך במכון הגבוה לתורה באוניברסיטת בר-אילן

"בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף" (בראשית מ"ט, כז) – מדבר בשופטיו, מה הזאב הזה חוטף – כך חטף אהוד לבו של עגלון, כמו שכתוב: "וַיֹּאמֶר דְּבַר סֵתֶר לִי אֵלֶיךָ הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר הָס וַיֵּצְאוּ מֵעָלָיו כָּל הָעֹמְדִים עָלָיו. וְאֵהוּד בָּא אֵלָיו וְהוּא יֹשֵׁב בַּעֲלִיַּת הַמְּקֵרָה אֲשֶׁר לוֹ לְבַדּוֹ וַיֹּאמֶר אֵהוּד דְּבַר אֱלֹקִים לִי אֵלֶיך", אמר לו: כן אמר לי ריבונו של עולם – נקח חרב אחת ונתננה בתוך מעיך. בראשית רבה צ"ט, ג – בתרגום לעברית.

מדוע בחר יעקב אבינו בברכותיו לבניו לדמות את בן זקוניו דווקא לזאב, חיה שכרגיל אנו רואים בה דגם לחיה שלילית המשיגה את טרפה על ידי התגנבות ורמיה? תשובת דרשתנו לשאלה זו היא שיעקב ראה לעיני רוחו את התנהגותו של אהוד בן גרא, שהצליח להרוג את עגלון מלך מואב על ידי מעשה רמאות ('חטף את ליבו' – כלשון הדרשה). אהוד שהיה איטר יד ימינו, החביא חרב על ירך ימינו, ובעודו מציג עצמו כנושא מנחה למלך וכמי שמעוניין לגלות דבר סתר ודבר אלוקים למלך, דקרו ושפך את בני מעיו.
הקושי המוסרי בסיפור זה הוא כפול, ראשית כל נראה שאהוד בן גרא שיקר, ושנית הוא גם השתמש בשם שמיים על מנת לאושש את דבריו. בהבטיחו לעגלון ש"דבר אלקים" לו אליו, אהוד לכאורה אף התחזה לנביא ה', בעוד שכל מטרתו היתה הריגתו של מלך מואב. הפתרון שמציעה דרשתנו לקושי מוסרי זה הוא שאהוד לא שיקר, ואכן, "דבר אלקים" היה לו אל המלך, – שתוכנו הוא שעל המלך למות. אכן , "דבר סתר" היה לו אל המלך – חרב נסתרת, שאיתה ידקור את המלך.

הרעיון הטמון במדרש זה, מצטרף לרעיון הנמצא בדרשה מפורסמת יותר של ר' לוי על תשובתו של יעקב ליצחק: "אנכי עשו בכורך" – "אמר ר' לוי: 'אנכי' – עתיד לקבל את עשרת הדיברות, אבל 'עשו בכורך' " (בראשית רבה ס"ה, יח). רש"י שאימץ את שיטת ר' לוי, קירבה כדרכו אל המציאות בה היו יעקב ויצחק, וקבע כי כוונתו הסובייקטיבית של יעקב היתה: " 'אנכי' – המביא לך ו'עשו' הוא 'בכורך' " (רש"י על בראשית כ"ז, יט).

בשני המקרים בהם עוסקות דרשות אלו, ברור שגם אם הדובר יכול לטעון כי כאשר דיבר היתה לו כוונה סובייקטיבית שאיננה שקרית, הרי שניכר שהוא ניסח את דבריו במתכוון בצורה שתטעה את השומע, כך שלפחות השומע יבין מסר שאיננו נכון. אין כל ספק שאהוד בן גרא העמיד פני אוהב, ושעגלון לא העלה על דעתו ש"דבר האלקים" שבפי אהוד יהיה הריגתו. ברור כי מטרתו של יעקב היתה להטעות את אביו, ולכן לפחות מנקודת מבטו של יצחק המילים "אנכי עשו בכורך" לא תיארו את האמת.
תופעה זו של דרשות חז"ל המוצאות אפשרות לאמת סובייקטיבית בתוך דבריו של אדם המרמה את חברו, יכולה להביא את הקורא לשתי מסקנות מנוגדות. האפשרות הראשונה היא שדרשות אלו רוצות ללמדנו שיש היתר לומר דבר שמבחינתו של השומע איננו אמת, כל עוד לדובר יש כוונה סובייקטיבית אחרת היכולה לעלות בקנה אחד עם המציאות. לקריאה זו תוצאות מוסריות הרסניות, והיא אף אינה עולה בקנה אחד עם התפיסה החז"לית הכללית המכוונת את האדם להתרחק מן השקר במאוד מאוד, ואף קובעת כי "חותמו של הקב"ה – אמת" (שבת נ"ה ע"א).
האפשרות השניה להבנת מגמת הדרשות, מביאה את האדם למסקנה מוסרית הפוכה. לפי אפשרות זו, ההיתר לרמאות אצל אהוד ויעקב לא נבע מצורת אמירת השקר, אלא מהסיטואציה הספציפית שהצדיקה את דחיית ערך האמת, אל מול ערך חשוב יותר שעמד כנגדו. אהוד הוא מושיעם של ישראל ששועבדו על ידי המואבים, שנהגו בכפיות טובה עצומה, לאחר שבתקופות שהכוח היה נתון בידי ישראל הם התייחסו למואב כאל קרובי משפחתם וקיימו את הצו האלוקי "אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב וְאַל תִּתְגָּר בָּם מִלְחָמָה כִּי לֹא אֶתֵּן לְךָ מֵאַרְצוֹ יְרֻשָּׁה כִּי לִבְנֵי לוֹט נָתַתִּי אֶת עָר יְרֻשָּׁה" (דברים ב', ט). על המניעים המצדיקים את רמאותו של יעקב עמדנו בהרחבה בעיוננו לפרשת תולדות, וכאן רק נציין בקצרה כי כל מטרתו של יעקב היתה להוכיח לאביו עד כמה קל לרמותו, כפי שרימהו עֵשַו כל ימי חייו.
לאור ההבנה כי מקרים אלו משתייכים למצבים בהם כעקרון היה מותר לשקר גם באופן מפורש, נוצרת לדרשות משמעות מוסרית הפוכה. דרשות אלה דורשות מן האדם שגם במקרים שבהם שיכלול הערכים העומדים על כף המאזניים מורה כי מותר ואף חובה לשקר, עליו לנסות ולבצע את הפעולה השקרית בצורה כזו שעדיין, לפחות מבחינתו הסובייקטיבית, לא יצא דבר שקר מפיו.
מה הערך של "אמת סובייקטיבית" שכזו, שהרי בסופו של דבר בוצע מעשה של רמאות? נראה שחז"ל רוצים ללמדנו רעיון עמוק בדבר מלאכת האיזונים בין ערכים סותרים. גם כאשר אין ברירה ועלינו לדחות באופן זמני את אחד הערכים (כמו ערך האמת, במקרה של אהוד ויעקב), עלינו לנהוג בדרך שתזכיר לנו שאין בדחייה זמנית זו משום זלזול בערך שנדחה.
הביטוי המעשי שמציעים חז"ל לנקוט בו במקרה של דחיית ערך האמת (רק באותם מקרים שבהם אכן מוצדק לדחות ערך זה מפני ערך חשוב יותר!), הוא התנסחות בצורה שתזכיר לנו שכעקרון אל לנו להוציא דבר שקר מפנו. כך יימנע האדם מהתדרדרות ב'מדרון החלקלק', הגורם לאדם שהתחיל לשקר מסיבות מוצדקות להפוך לרמאי כרוני, והוא יצליח להשאיר את ההשתמשות בדרכי הרמיה למקרים הנדירים בהם היא ראויה ומותרת.

תשס"ז