זקס יונתן (רב, הוגה דעות וחבר בית הלורדים של בריטניה לשעבר. מתוך מורשת הרב זקס זצ"ל)זהו אחד הסיפורים הגדולים בכל הזמנים, ומשה רבנו חזה אותו שלושת אלפים שנה לפני שהוא התרחש. הנה דבריו של משה, בפרשת השבוע שלנו: "רְאֵה, לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי ה' אֱ-לֹהָי לַעֲשׂוֹת כֵּן בְּקֶרֶב הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּאִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ. וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים, אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ: רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה. כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל… אֲשֶׁר לוֹ חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם כְּכֹל הַתּוֹרָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם?" (דברים ד, ה-ח).
משה האמין כי יום יבוא, והרעיון בדבר אומה המיוסדת על ברית עם א-לוהים יעורר השראה בקרב עמים אחרים, בזכות החזון החברתי הגלום ברעיון זה. חברה שא-לוהים הוא ריבונה, וכל היחידים שבתוכה כפופים אליו ישירות ונתפסים כברואים בצלמו – היא חברה שההיררכיה החברתית הכוחנית בטלה בה, ושולטים בה עקרונות הצדקה והמשפט, החסד והרחמים. "הָעַמִּים" יוקירו את חוכמתה של התורה ואת גדולתם של אותם "חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם" שהיא מכילה. וזה אכן קרה. בהזדמנויות רבות טענתי כי אפשר לראות זאת בבהירות המרבית בתרבות הפוליטית ובשפה הפוליטית של ארצות הברית.
הפוליטיקה האמריקנית מבוססת עד עצם היום הזה על רעיון הברית המקראי. נשיאי ארצות הברית מעלים אותו כמעט תמיד בנאומי ההשבעה שלהם, ועושים זאת בלשון שניגונה ועיגונה שאובים מסֵפר דברים. כך, למשל, בהשבעתו השנייה ב-1985 דיבר רונלד רייגן על אמריקה כ"אומה אחת תחת אלוהים, המתמסרת לחלום החירות שהוא נטע בלב האדם, ואשר נקראת עתה להנחיל חלום זה לעולם המחכה והמקווה לו".
בנאום ההשבעה שלו בשנת 1989, ג'ורג' בוש האב התפלל: "לכוח יש שימוש צודק אחד בלבד, והוא לשרת את בני האדם. עזור לנו, אלוהים, לזכור זאת. אמן". וב-1997 אמר ביל קלינטון: "את ההבטחה שחיפשנו בארץ חדשה נמצא שוב בארץ של הבטחה חדשה".
ג'ורג' וו' בוש אמר ב-2001, "מנחֶה אותנו כוח גדול מאיתנו, אשר ברא אותנו שווים בצלמו". בהשבעתו השנייה ב-2005 הצהיר, "מיום היווסדנו, הכרזנו כי לכל איש ואישה על פני האדמה יש זכויות וכבוד וערך מוחלט, משום שהם נושאים את צלמו של עושה שמיים וארץ".
ב-2009 סיים ברק אובמה את נאומו במילים אלו: "ייאמר נא בפי נכדינו, כי כאשר הועמדנו במבחן סירבנו להניח למסע הזה לבוא אל קיצו, לא הפנינו גב ולא היססנו – ובעיניים נעוצות באופק, ובחסדי אלוהים איתנו, נשאנו את מתנת החירות הגדולה והעברנו אותה בבטחה אל דורות העתיד". זוהי שפה דתית גלויה, שאין לה מקבילה בשום חברה דמוקרטית אחרת בעולם, והיא נשמעת כמדרש מתמשך על ספר דברים.
איך זה קרה? זה התחיל בהמצאת הדפוס בידי יוהן גוטנברג במיינץ בשנת 1439, ובפיתוחה באנגליה בשנת 1476 בידי ויליאם קקסטון. בעקבותיה, ספרים נעשו יקרים פחות ונגישים יותר. האוריינות פשטה. ואז, ב-1517, הגיעה הרפורמציה, שהעדיפה את היחיד על פני הכנסייה וקבעה את סיסמת "סוֹלה סְקריפּטוּרה", כלומר "כתבי הקודש לבדם": רק להם הסמכות הדתית.
השלב הבא היה תרגום התנ"ך, 'הברית הישנה' בפי הנוצרים, ללשונות המדוברות. אנחנו נוטים לשכוח כי התנ"ך הוא יצירה חתרנית. אין הוא ספר המטיף לכניעה. הוא מספר על נביאים שלא התייראו להוכיח מלכים, ועל המלך שאול שאיבד את כתרו משום שלא שמע בקול ה'. לשלטונות הייתה אפוא סיבה טובה שלא לרצות בהדפסת ספרי תנ"ך בשפה שהציבור הרחב מבין. תרגום התנ"ך ללשונות המדוברות באירופה נאסר במאה ה-16. בשנות השלושים של המאה ההיא הופיע תרגומו הגדול של ויליאם טינדייל. המתרגם שילם על כך בחייו. הוא נעצר, הועמד לדין בעוון כפירה, נמצא אשם – וב-1536 הועלה על המוקד.
אך עם הזמן, הבינו רודני אירופה כי מהפכת הדפוס היא עובדה קיימת וכי אי אפשר לעצור את התפשטות הידע. תרגומיו האנגליים של התנ"ך הוסיפו להידפס ולהימכר במספרים עצומים. הבולט שבהם היה תרגום ז'נבה משנת 1560. בו קראו המשוררים ויליאם שייקספיר, ג'ון מילטון וג'ון דאן והמהפכן אוליבר קרומוול, וכמוהם גם ראשוני המתיישבים האנגלים באמריקה.
בשולי עמודיו של תנ"ך ז'נבה הופיע פירוש. הוא היה תמציתי, אך לפעמים נפיץ. הדבר נכון במיוחד באשר לפרשת המיילדות העבריות בפרשת שמות – המקרה המתועד הראשון של אי-ציות אזרחי למשטר בלתי מוסרי. פרעה ציווה על המיילדות להרוג את כל הבן היילוד, והן לא עשו זאת. תנ"ך ז'נבה אומר על כך בביאורו: "האי-ציות הזה היה חוקי". ועל מצוותו של פרעה למצרים להטביע את ילדי העברים הזכרים מעיר תנ"ך ז'נבה: "כשרודנים מתקשים למשול בדרכי מרמה, זעמם מתפרץ". זה היה לא פחות ממתן הצדקה למרד נגד מלך עריץ וחמסן.
תנ"כֵי טינדייל וז'נבה הובילו לצמיחתה של קבוצת הוגים הידועה בכינוי ההבראיסטים הנוצרים. המפורסם ביניהם, ג'ון סֶלְדֶן (1584–1654), אפילו זכה שיכנוהו "הרב הראשי לאנגליה של הרנסנס". סלדן וחבריו למדו לא רק תנ"ך, אלא גם תלמוד בבלי, ומסכת סנהדרין בפרט, ומשנה תורה לרמב"ם, במטרה לחלץ עקרונות יהודיים הניתנים ליישום בפוליטיקה בת הזמן.
עבודתם תוארה לאחרונה בספר 'הרפובליקה העברית', מחקרו הנאֶה של הפילוסוף הפוליטי איש הרווארד אֶריק נלסון. נלסון טוען שהתנ"ך השפיע על הפוליטיקה האירופית והאמריקנית בשלוש דרכים.
ראשית, ההבראיסטים הנוצרים נטו להיות רפובליקנים ולא מלוכנים. הם צידדו בעמדה שאנו, תלמידי המפרשים היהודים, מכירים כעמדתו של אברבנאל – כי מינוי מלך בישראל בימי שמואל היה חטא, אמנם חטא נסלח, ולא קיום מצווה. שנית, בלב משנתם הפוליטית הם העמידו את הרעיון כי אחת המשימות של הממשלה היא חלוקה מחודשת של העושר, והעברת הון מהעשירים לעניים. רעיון זה זר לחוק הרומי. ושלישית, העקרונות הפוליטיים שהם זיהו בתנ"ך, ובייחוד עקרון הפרדת הרשויות בין המלך לבין הכוהן הגדול, שימשו אותם לטעון בזכות הסובלנות הדתית.
מפגש היסטורי זה בין הנוצרים לתנ"ך במאה ה-17 הוא אשר הוליד את החירות, הן באנגליה הן באמריקה. הקלוויניסטים והפוריטנים אשר הנהיגו את המהפכות באנגליה ובאמריקה רוו מן ההגות המדינית המקראית, ובעיקר זו שבספר דברים.
ניסויים במדעי החברה מצריכים תנאי מעבדה סטריליים, כגון קבוצת מחקר וקבוצת ביקורת. ההיסטוריה איננה כזו. ובכל זאת, ההיסטוריה המודרנית מספקת לנו דבר הקרוב מאוד לניסוי מבוקר בחֵירוּת. מבין ארבע המהפכות המציינות את המודרנה, שתיים התבססו על התנ"ך, ושתיים על פילוסופים חילונים. הראשונות הן המהפכה האנגלית בשנות הארבעים של המאה ה-17 והמהפכה האמריקנית ב-1776. האחרונות הן המהפכה הצרפתית, שנשענה על אדני הפילוסופיה של ז'אן ז'ק רוסו, והמהפכה הסובייטית שהושתתה על תורת קרל מרקס.
מבחן התוצאה חד-משמעי. המהפכות שנישבה בהן רוח מקראית, באנגליה ובאמריקה, הולידו חירות. המהפכה הצרפתית, לעומת זאת, הולידה את שלטון הטרור של 1793–1794. המהפכה הסובייטית הולידה את הגולאגים של סטלין.
על התרומה של התנ"ך לחירות כתב ג'ון אדמס, הנשיא השני של ארצות הברית: "אני עומד על דעתי כי העברים עשו לתִרבותו של האדם יותר מכל אומה אחרת. גם אם הייתי אתיאיסט המאמין בעיוורונו של הגורל, עדיין הייתי מאמין שהגורל זימן את היהודים להיות המכשיר המהותי ביותר לתִרבות האומות".
למרבה האירוניה, בשיח הפוליטי בישראל בת זמננו אין רוח המקרא מרחפת כלל. הפוליטיקה הישראלית חילונית בלשונה וברעיונותיה. מכונניה של מדינת ישראל החזיקו באידיאלים נעלים, אך הם חבו יותר למרקס, לטולסטוי ולניטשה מאשר למשה רבנו. הדת נותרה בישראל עניין מגזרי, ולא אבן הבניין של החברה.
כמובן, יש בישראל העומדים על מלוא הרלבנטיות של ספר דברים ושל פוליטיקת הברית למדינאות בת זמננו. חלוץ החוקרים בתחום זה היה פרופ' דניאל אלעזר ז"ל, שהקדיש את חייו לחילוץ תיאוריה מדינית יהודית. יש לו ממשיכים, ובהם, בין היתר, בעת כתיבת שורות אלו, החוקרים במרכז שלם.
הדבר חשוב לאין מידה. בכל פעם שהיהודים איבדו את חזונם הדתי, וכל אימת שהדת נעשתה אצלם כוח מפלג במקום כוח מאחד, הם איבדו לבסוף גם את ריבונותם. לאורך ארבעת אלפי שנות ההיסטוריה היהודית, מעולם לא שרדה לאורך זמן, לא בישראל ולא מחוצה לה, חברה יהודית שבסיסה איננו דתי.
כמה אירוני הוא שהתרבות הפוליטית בארצות הברית הינָה יהודית יותר מזו שבמדינת היהודים. אולם, משה רבנו צפה שכך יהיה. שִמרו וקַיימו את התורה, אמר משה, "כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים". משה ידע שהעמים יראו את מה שהיהודים לפעמים יחמיצו: שאפשר ללמוד מחוכמתה של תורת ה' איך לקיים חברה חופשית.
הפוליטיקה הישראלית זקוקה לחזון הצדק החברתי, החמלה, כבוד האדם ואהבת הזר – החזון שהציב משה רבנו, חזון שמאז ועד היום לא כהתה עינו ולא נס לֵחו.
