הרב ד"ר עידו פכטר (נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)ברשימה הקודמת עמדנו על הפער שבין גישת התורה לתרבות הגויים ובין יחסם של חז"ל אליה. בעוד שבתורה אנו מוצאים איסור מוחלט על הקרבה אל תרבות העמים בכנען, אצל חז"ל אנו מוצאים יחס מורכב יותר. מצד אחד הם דחו את תרבות הגויים, אך מצד שני אימצו אלמנטים ממנה. נראה כיצד המורכבות בו מועצמת בקרב פוסקי ההלכה, אשר נחלקו בטיב ההרחקה הראויה:
פוסק הרמב"ם בהלכות עבודה זרה (יא, א):
"אין הולכין בחקות העובדי כוכבים ולא מדמין להן לא במלבוש ולא בשער וכיוצא בהן… אלא יהיה הישראל מובדל מהן וידוע במלבושו ובשאר מעשיו כמו שהוא מובדל מהן במדעו ובדעותיו".
הרמב"ם כולל באיסור שני חלקים: ללכת בחוקות עובדי הכוכבים ולהידמות להם בכל דרך שהיא. לשיטתו, הרציונל שעומד בבסיס האיסור הוא יצירת חיץ תרבותי בין ישראל לבינם, כהרחבה לחיץ שקיים בעניין האמונות והדעות. מכאן מובן שהאיסור כולל כל התנהגות או סממן תרבותי שלהם, כמו לבוש או תספורת. בכך נראה שהרמב"ם משמר את הרוח המקראית ביחסה אל תרבות הגויים, המצדדת בהפרדה מוחלטת. מן הסתם הדבר היה אפשרי בעיניו משום שהוא עצמו חי בסביבה אסלאמית, שאיננה אלילית לשיטתו, מה שחסך ממנו את ההתמודדות עם האיסור הזה.
דברי הרמב"ם נפסקו כלשונם בשולחן ערוך. אך הרמ"א מסייג מאד את הדברים (שולחן ערוך יורה דעה קעח, א):
"וכל זה אינו אסור אלא בדבר שנהגו בו העובדי כוכבים לשום פריצות… או בדבר שנהגו למנהג ולחוק ואין טעם בדבר דאיכא למיחש ביה משום דרכי האמורי ושיש בו שמץ עבודת כוכבים מאבותיהם, אבל דבר שנהגו לתועלת… מותר… וכן שעושין משום כבוד או טעם אחר, מותר".
הרמ"א חולק כאן באופן עקרוני על גישת הרמב"ם. לשיטתו, האיסור ללכת בחוקות הגויים איננו מחייב היבדלות תרבותית כוללת מהם אלא רק אוסר עלינו לאמץ מנהגים או מעשים הקשורים לעבודת האלילים עצמה. מכאן צומחת מסקנתו, שכל דבר שנעשה על ידיהם ויש לו טעם הגיוני, מותר. בדברים אלה ניתן לזהות את הרוח המתונה יותר ביחס ישראל לתרבות הגויים, שאת שורשיה מצאנו בעולמם של חז"ל. ללא ספק, לעובדה שהרמ"א חי בסביבה נוצרית, יש קשר לכך.
הגר"א בהגהותיו שם לשולחן ערוך (סעיף ז' בליקוט) חולק על הרמ"א וסובר שעדיין נדרשת היבדלות תרבותית מן הגויים. ההיתר שניתן הוא רק במקרה ש"כל דבר שהיינו עושין זולתם מותר… אבל כל שלובשין מלבוש המיוחד להם אסור". לשיטתו, אפוא, כל אלמנט תרבותי שאנו מעתיקים מן הגויים אסור. רק דבר שהיינו עושים בכל מקרה בעצמנו, מותר.
עד כאן בקצרה לגבי מחלוקת הפוסקים בעניין. כעת השאלה היא כמי עלינו לפסוק– כגישה המתבדלת של הרמב"ם והגר"א או כגישה הרכה יותר של הרמ"א? כמובן שכל הנוהג כאחת השיטות יש לו על מי לסמוך, אבל אם אנו מתחשבים באתגרי החיים שלנו כיום כמדינה יהודית ריבונית, דומני שיש מקום לאמץ את גישת הרמ"א, מתוך הכרה בתפקידו של העם היהודי בדור הנוכחי. מן העת שחזרנו אל הפוליטיקה העולמית, חזר העם היהודי אל ייעודו ההיסטורי, והוא להאיר את העולם ברוח ובחכמה מכוח מורשתו הנצחית. בעבר המקראי, ייעוד זה מומש בעיקר בדרך של מלחמות והשמדת זכרה של העבודה הזרה. אך בימינו, כשהעולם התקדם ואמונתו הזדככה, ייעוד זה אמור להתממש באופן רך יותר– בדרך של השראה, חינוך ולימוד. אך, כדי לעשות זאת העם היהודי צריך להיות מחובר אל העולם ואל תרבותו היפה. כמובן שאת המכוער ואת השפל נסנן, אך בכל הנוגע לתרבות איכותית המרוממת את הרוח האנושית, ראוי כי נהיה שותפים לה יחד עם האנושות כולה, ולתוכה ניצוק את רוח ישראל.
כיום ישנם לא מעטים בקרב הציבור הדתי המחזיקים עדיין בגישות של התבדלות מוחלטת מאומות העולם. הם מתנגדים לכל סימביוזה תרבותית. רבנים לא רוכשים את השפה האנגלית ולא מתעניינים בתרבות הכללית, אוסרים על שמיעת מוזיקת עולם ומחייבים להיצמד לקוד לבוש מסוים שהיה רלוונטי בעיקר בעבר. לענ"ד, בכך הם מתרחקים מן החזון המקראי עצמו להוות אור לגויים. לא ניתן לעורר השראה בקרב מי שאינך יודע לדבר בשפתו.
לכן, דומני שהגישה בימינו צריכה להיות הפוכה מכך. מעשה או מנהג שנגוע בעצמו בעבודת אלילים ודאי שאסור. אבל כל דבר שיש לו טעם, ושהוא מקדם את התרבות האנושית, ניתן ואף ראוי שנהיה חלק ממנו. אם ניתן להאדיר את התפילה בימי חג לאומיים בכך שנכניס להם כלי נגינה, אין כל טעם לאסור את הדבר. אם המדינה מבקשת לכבד את נופליה בדרך של עיטור קבריהם בפרחים, אין בכך כל בעיה. והוא הדין בלבוש מודרני (הנעשה בגדרי הצניעות) וציון ימי זיכרון בצפירות והקמת אנדרטאות. חובה עלינו להיות חלק מאותה תרבות כלל-עולמית גבוהה ויפה. רק בדרך זו נוכל להביא הקול היהודי אל העולם. רק בדרך זו עם ישראל יממש את ייעודו השלם בקרב העמים.
(שופטים תשעח)
