וינרוט אבי (פרופ', עו"ד)
משה רבנו מזכיר לעם ישראל את החטא שחטאו ב"בעל פעור" ואומר (דברים ד', ג'-ד'): "עיניכם הרואות את אשר עשה ה' בבעל פעור כי כל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור השמידו ה' א-להיך מקרבך".
ברם, משה לא מסתפק באמירה "ראו מה קרה למי שחטא", אלא מוסיף ואומר: ראו מה שלא קרה למי שלא חטא. כך נאמר (שם): "ואתם הדבקים בה' א-להיכם – חיים כולכם היום". ברם, בכך אין לכאורה כל חידוש ואין שום פרס בכך שלא ניתן עונש למי שלא עשה דבר. פשיטא! וכי היה להם למות במגפת פעור אשר לא חטאו?
החתם סופר מבאר את הדברים מכוח תובנה יסודית ביותר. נשמת האדם היא חלק א-לוה ממעל.
כך נאמר על בריאת אדם הראשון (בראשית ב', ז'): "ויפח באפיו נשמת חיים", ומבואר ב"ספר הפליאה" (המיוחס לרבי נחוניה בן הקנה): "כל הנופח משלו הוא נופח" ("מאן דנפח מדיליה נפח").
מכיוון שהנשמה היא חלק אלוקה ממעל, נמצא כי אם האדם מתקרב אל ה' קרבה יתרה, הנשמה נשאבת אל צור מחצבתה וחוזרת אל ה', והגוף נשאר כאבן שאין לה הופכין. על כן נאמר למשה (שמות ל"ג, כ'): "לא תוכל לראות את פני כי לא יראני האדם וחי". קרבה של הנשמה אל הקב"ה גורמת לה לנטוש את הגוף ולחזור לכור מחצבתה, שהרי כל דבר חותר לשוב למקורו. האש חותרת לעלות למעלה ולהתנתק מן הפתילה, וכפי שהאש חותרת להיפרד מן הפתילה ולשוב למקורה, כך גם נשמת האדם, המחייה את האדם, שואפת תמיד להיפרד מן הגוף ולשוב למעלה, לכור מחצבתה האלוקי.
זו נטייתה הטבעית של הנשמה. אבל, חסד ה' הוא לשמור על הנשמה בתוך האדם. על כן נאמר (תהילים קל"ט, ה'): "ותשת עלי כפכה" – כי לולא היה הקב"ה כופה על הנשמה להישאר באדם, היא הייתה יוצאת מהגוף.
חז"ל דרשו במדרש תהילים את הכתוב בתהלים (ס"ב, ט') "בטחו בו בכל עת", כי "הנשמה שבאדם כל שעה שהיא עולה ויורדת מבקשת היא לצאת ממנו. והיאך היא עומדת בגופו? אלא הקב"ה מלא כל הארץ כבודו, וכשהנשמה באה לצאת ורואה את יוצרה – היא חוזרת לאחוריה".
רבי משה אלשיך בספר "תורת משה" (על ויקרא כ"ו, י"ג) מבאר, כי הנשמה רואה שיש רוחניות וקדושה גם בעולם השפל, כי כבודו מלא עולם. על כן, היא חוזרת ומתנחמת ומתעכבת באדם. נמצא כי הנשמה נשארת בגוף, מכיוון שיש קדושה גם בעולם הזה, והנשמה רואה וחווה זאת.
אבל, הנשמה אינה יכולה להתנחם בכך שיש רוחניות וקדושה גם בעולם השפל, כשהיא נמצאת בסביבה רוויה בחטא. נמצא כי במקום של טומאה וחטא, אין מה שיעמוד כנגד שאיפתה לחזור למקורה האלוקי. במקום שבו עובדים עבודה זרה, הקב"ה גם לא עומד כנגד הנשמה להכריח אותה להישאר בגוף. על כן, "בזמן פעור הסיר הקב"ה השגחה זו וכרגע ומתו כ"ד אלף אשר נצמדו לפעור".
ברם, בהתאם לכך, ראוי היה שבפעור ימותו גם הדבקים בה' ויסתלקו כולם מן העולם הזה. אכן, הם לא חטאו ואין מקום להענישם. אך אין צורך בעונש. די בכך שההזדהות של הנשמה עם בוראה מביאה אותה לערוג לחזור לכור מחצבתה, ואין גורם שיעמוד מנגד ויעכב.
זה פשר הכתוב "והיינו עיניך הרואות כי כל איש אשר הלך אחרי בעל פעור השמידו ה' אלקיך מקרבך ולמרות זאת ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום".
אכן, חידוש גדול הוא מאמר הכתוב כי "ואתם הדבקים בה' א-לוהיכם" נשמתכם לא חזרה למקורה האלוקי והמשיכה להחיות את גופכם גם בעולם עכור של חטא, והתקיים בהם הפלא של "חיים כולכם היום".
הנה כי כן, החיים אינם טבעיים ואינם נובעים מאינרציה וכוח ההתמדה. החיים אינם תוצאה מחויבת שצריך עונש כדי לגדוע אותה. אדרבה, כל דבר מזדהה עם מקורו והנשמה עורגת לכור מחצבתה. הקב"ה משכנע את הנשמה להישאר באדם ולהמשיך להחיות את הגוף העכור, כי גם בעולמנו הגשמי יש קדוּשה. אך בסביבה המזוהמת בחטא, אין משקל נגד לערגת הנשמה לחזור למקורה. חידוש הוא על כן, כי אף במקרה זה יהיו הדבקים בה' – חיים כולכם היום, ויש להודות על כך!
