הכהן אביעד (פרופ', נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)אחד מסממניה המופלאים של תורת ישראל והמשפט העברי לדורותיו הוא סגולת המיצוי. היכולת לכלוא ולכלול עולם ומלואו במילה אחת או שתיים. כך, למשל, היטיבו חכמים הראשונים לכלוא את כל תווי אופיו, אישיותו וסגולותיו של אדם במילים ספורות, בתווים ספורים, בהרבה פחות מהרף המרבי בציוצון (טוויטר), במילה אחת או שתיים. כך, למשל, במשנת אבות (ב, ח), בתיאור תלמידיו של רבן יוחנן בן זכאי: "בור סוד שאינו מאבד טיפה"; "אשרי יולדתו"; "חסיד", "ירא חטא", "כמעין המתגבר". וכך גם בפרשתנו ובמקומות נוספים. ציוויים קצרצרים, בני שתיים-שלוש מלים, שהיו ראש פינה לעקרונות יסוד בעולמה של יהדות: "ואהבת לרעך כמוך", "ועשית הישר והטוב"; "ונשמרתם מאד לנפשותיכם".
ביטוי לכך ניתן בעשרת הדיברות. במלים ספורות, נכללו בהם ציוויים שמקפלים בתוכם עולם מלא: "לא תגנוב", "לא תרצח", "לא תנאף", "לא תחמוד". כתוצאה מן הקיצור, הוטמעו ערכים אלה עמוק עמוק בדנ"א של כל יהודי. נסו לשאול ילד היכן נאמר בתורה איסור על רציחה או גניבה, והוא יצטט לכם את "לא תרצח" ו"לא תגנוב".
זאת, לעומת הגדרת איסורי הרצח והגניבה המפותלים שמצויים בדין הישראלי ובמערכות משפט אחרות, שדומה כי איש – לרבות משפטנים מדופלמים – אינו יכול לצטטם במלואם מן הזיכרון ("אדם גונב דבר אם הוא נוטל ונושא דבר הניתן להיגנב, בלי הסכמת הבעל, במרמה ובלי תביעת זכות בתום לב, כשהוא מתכוון בשעת הנטילה לשלול את הדבר מבעליו שלילת קבע; או בהיותו מחזיק כדין דבר הניתן להיגנב, בפיקדון או בבעלות חלקית, הוא שולח יד בו במרמה לשימושו שלו או של אחר שאינו בעל הדבר").
אכן, שכר הקיצור יוצא לעתים בהפסדו, שכן הוא פותח פתח גדול, רחב כפתחו של אולם, לפרשנות תוכנו המדויק של הציווי, ועדיין כוחו רב ויתרונו רב מחסרונו. לעתים, דווקא הקיצור והותרת הפתח למילויו בתוכן מהווה יתרון. כך, למשל, הרחיבו חכמים את איסורי ה"גניבה" לא רק לנטילת חפץ או כסף בעין מן הזולת, אלא גם למעשים אחרים שעולים כדי גניבת דעת. כך, למשל, ניצלו חכמים את האיסור הסתמי שנאמר בו "לא תגנוב", בלי לפרט את נשוא הגניבה, והרחיבו אותו גם למקרים של "גניבת דעת", הטעיה, התחזות ורמיית הזולת לשם השגת רווח ממון, יתרון מסחרי וחברתי או כל טובת הנאה אחרת.
ראשיתו של המונח כבר בספר בראשית, בטרונייתו של לבן הארמי כלפי יעקב אבינו: "לָמָּה נֶחְבֵּאתָ לִבְרֹחַ וַתִּגְנֹב אֹתִי" (בראשית לא, כז), ופירש רש"י על אתר: "גנבת את דעתי". התוספתא (בבא קמא ז, ג), מעניקה למעשה גניבת הדעת משקל כבד ביותר: "שבעה גנבין הן, הראשון שבין כולן – גונב דעת הבריות". קביעה זו מלמדת כי חז"ל ראו ביצירת מצג שווא תודעתי פשע חמור אף מגנבת ממון פיזית, שכן היא פוגעת באוטונומיה של הרצון ובאמון הבין-אישי, המהווה את התשתית לקיומה של חברה אנושית מתוקנת.
את גבולותיו של האיסור הרחיב האמורא שמואל בקביעתו החד-משמעית במסכת חולין (צד ע"א): "אסור לגנוב דעת הבריות, ואפילו דעתו של עובד כוכבים". חלק מחכמי ההלכה הוסיפו כי איסור זה אינו רק תקנת חכמים מדרבנן, אלא יסודו מדאורייתא, כחלק מן הציווי הכללי "לֹא תִּגְנֹבוּ" (ויקרא יט, יא) או "לא תגנוב". לשיטתם, התורה השמיטה במכוון את מושא הגנבה בפסוק כדי לכלול בו לא רק גנבת כיס, כסף ונכסים, אלא גם גנבת לב ודעת.
ייחודו הגדול של איסור גנבת דעת, נעוץ בעובדה שאינו מותנה בחסרון כיס מוחשי של הנפגע. הגנבה אינה מתרחשת בביתו או בארנקו של האדם, אלא בתודעתו. יצירת מצג שווא, המקנה לזולת תחושת הכרת תודה כוזבת ("מחזיק לו טובה בחינם"), כמוה כגניבה ממש. התלמוד מונה שורה של דוגמאות ציוריות לכך: איסור להפציר בחבר לבוא לסעוד כאשר ידוע מראש שאינו יכול לבוא; איסור לפתוח חבית יין חדשה בפני אורח, כדי ליצור אצלו רושם כוזב שהחבית נפתחה לכבודו, בעוד המוכר היה חייב לפתוח אותה ממילא לצורך מכירה.
עיון מדוקדק במשנה תורה להרמב"ם מגלה תובנה מרתקת: הרמב"ם בוחר לפצל את הדיון באיסור זה לשני ממדים שונים. מחד גיסא, הוא משלב את איסור גנבת הדעת בהלכות דעות (ב, ו) לצד החובה להתרחק מדברי חלקות ופיתוי. בכך הוא מלמדנו כי אין המדובר אך ורק בדיני ממונות מובהקים, אלא בחלק בלתי נפרד מעיצוב אישיותו המוסרית של האדם: "ולא יהיה אחד בפה ואחד בלב, אלא תוכו כברו… ואפילו מילה אחת של פיתוי ושל גניבת דעת אסור"; מאידך גיסא, הרמב"ם מטפל באיסור זה גם כחלק בלתי נפרד מדיני המקח והממכר וצרכנות השוק (הלכות מכירה, פרק יח). שם נפסק, בעקבות המשניות במסכת בבא מציעא (ס ע"א), כי אסור "לשרבט" (לייפות את פני המקולקל כדי להסוות את מומיו) או לצבוע כלים ישנים כדי שייראו כחדשים. החיבור שבין הדין המוסרי לדין המסחרי מלמד כי בעיני המשפט העברי, יושרה מסחרית אינה "טקטיקה עסקית" גרידא, אלא נגזרת ישירה של יושרה אישית ומוסרית.
אחד המקורות המרכזיים לאיסור גנבת דעת נלמד גם ממעשיהם של המבקשים להנהיג את העם, מהפסוק שנאמר בספר שמואל (ב, טו, ו): "ויְגַנֵּב אַבְשָׁלוֹם אֶת לֵב אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל". כל השנה, ובימי בחירות אלה ביותר, ראוי כי לצד הלכות איסורי הגניבה השגרתיים נוסיף ונשנן גם את הלכות גניבת דעת, שנזקן וחומרתן מרובים לא פחות.
