הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)"לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל" – בית דין העליון בירושלים, שמשם יוצאת הוראה לכל ישראל, הוא מקור הפסיקה והתורה, ודבריהם מחייבים את האומה כולה. לא זו בלבד, אלא שהאתוס הפסיקתי הוא שדברי בית הדין הוא בגדר "נצחוני בני", ואף אם תיאורטית הייתה הקלטה מהר סיני, המלמדת כי הקב"ה אמר שם אחרת – אנו מצווים ללכת אחר בית הדין שבדורנו. הרמב"ן בפירושו מנמק מצוות ציות זו בשתי סיבות. ראשונה בהן היא החשיבות העליונה לכך שתהיה הלכה אחת בארץ, ועלינו לדעת כי ריבונו של עולם נתן לנו את התורה על דעת זאת שבית הדין הוא שיכריע; שניה בהן היא ההנחה כי בית הדין אכן מצליח, בעזרת רוח הקודש ושכינתו בירושלים, לכוון את ההלכה בדיוק לרצון שמיים. יהי רצון שנזכה להקמת בית הדין בירושלים ולהשבת תורה לכלל ישראל.
האם מצווה זו מחייבת ציות לדברינו – רבני ישראל ? התשובה לשאלה זו מורכבת מאוד. מחד גיסא, גם כלפי בית הדין עצמו יש הגבלות ואיזונים: ישנן דעות בתנאים שחובת הציות היא רק אם אומרים על ימין שהיא ימין ועל שמאל שהיא שמאל; עצם העובדה שההלכה מכירה בקורבן מיוחד על טעות של בית הדין (פר העלם דבר של ציבור) מורה שהתמונה מורכבת יותר; לפי דעת חלק מהראשונים (בראשם חובות הלבבות) ישנם נושאי אמונה שכלל לא פונים בהם אל בית הדין; עצם העובדה שהסנקציה של זקן ממרה היא רק אם הורה לאחרים מלמדת שמלכתחילה מדובר באכיפה מתונה ועוד ועוד. כל זה בהיות המקדש על מכונו ומשפט עומד על תילו. מיום שגלינו מלשכת הגזית התשובה חובת הציות התערערה עוד יותר: אין לזהות את מעמדו של רב למעד בית דין הגדול בירושלים; יכולת הטעות בוודאי גדולה יותר, בשל העובדה שאין מדובר בהכרעה הנעשית בדיון של שבעים ואחד גדולי ישראל; חוש הביקורת הוא חלק חיוני גם מחיי הקהילה ועוד ועוד.
מאידך גיסא, דרכה של תורת ישראל היא שגם כשאין הופעה מלאה – לא משאירים את המצב בואקום. לאורך הדורות כולם מילאו הרבנים בזעיר אנפין את מקומו של בית הדין הגדול. הם שהביאו לייסוד מערכות חילופיות, הם שנשאו את התורה ודנו בה, הם שהכריעו את יסודות ההלכה וחיברו את החיבורים הגדולים המחייבים אותנו כולנו, והם שמסרו את נפשם על הוראת התורה ופסיקה בה.
אנו מצווים אפוא לחנך את עצמנו ואת ילדינו בדרך מורכבת ועדינה מאוד. אמונת חכמים במשמע של נתינת אמון בדבריהם; הכרה עמוקה בגדולת בתורה ובכבוד תלמידי חכמים; ראיית החשיבות הגדולה של הלכה אחת לכלל ישראל; ובד בבד הבנה כי אין תחליף לאחריות האישית, לחוש הביקורת, ליכולת הזיהוי של סטיות, לזהירות מהשתעבדות, ובוודאי להתרחקות ממניפולציות. אין זה פשוט ללכת בדרך זו, שכן לכאורה בכל מקום בו ישנה כפיפות מושתק חוש הביקורת, ובכל מקום בו נוצרת עצמאות רוחנית קיימת סכנה של זלזול והתעלמות ממסירת התורה ומעולמה של ההלכה האחת. אולם אין לנו דרך להתחמק מהאתגר הזה, שכן חפצים אנו הן בהמשך שלשלת התורה מדור לדור, והן במימוש צלם האלוקים שבכל אדם, ולפיכך אנו מחויבים לאחד את שני העניינים ולשזור אותם כאחד. אחת הדרכים לעשות זאת היא להאדיר את חובת כבוד תלמידי החכמים, וזאת בלי להתייחס לשאלה מאיזה חוג הם באים ועד כמה הם רבותינו שלנו. זהו אחד המפתחות המובהקים שמכוונים אותנו לדרת שתמצה הן את עצמיותינו והן את מפגשנו עם שלשלת מסירת התורה בישראל.
(דברים תשעא)
