מרמורשטיין מוטי (כלכלן והיסטוריון, ד"ר לתולדות ישראל)הגיליון מגיע אליכם הקוראים למחרת תשעה באב. היום הוא יום של מהפך. השבת שעברה נקראה שבת "חזון" על שם "חזון" הפורענות של ישעיהו הנביא, אותו קראנו בהפטרה, המתמצה במילים: "איכה הייתה לזונה קריה נאמנה, מלאתי משפט צדק ילין בה, ועתה מרצחים", ואילו השבת הזאת נקראת שבת "נחמו", על שם נבואת הנחמה של ישעיהו אותה נקרא השבת, "נחמו נחמו עמי יאמר א-לוהיכם".
ואין כמו יום ט"ו באב, החל שישה ימים אחרי תשעה באב ,כדי לבטא את המהפך הזה: "אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים, שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין, שלא לבייש את מי שאין לו… יוצאות וחולות בכרמים… ומה היו אומרות? בחור, שא נא עיניך וראה, מה אתה בורר לך. אל תתן עיניך בנוי, תן עיניך במשפחה" (תענית ד, ח).
בקרבם את חג ט"ו באב לתשעה באב, מבקשים חז"ל לומר לנו שאסור לתת לחורבן לעצב את עתידנו וכי יש לצאת מייד לחיים חדשים. יתר על כן, תפיסת היהדות היא כי החיים החדשים צומחים מתוך החורבן, ובתוכו כבר מלבלבים ניצני החיים.
הרעיון הזה מבוטא בירושלמי למסכת ברכות: "בתשעה באב נולד המשיח". והסיפור הבא רק מעצים אותו:
"רבן גמליאל ורבי אליעזר בן עזריה ור' יהושע ורבי עקיבא הגיעו להר הבית, וראו שועל אחד יוצא מבית קדשי הקדשים. התחילו הם בוכים, ור' עקיבא משחק. אמרו לו: עקיבא, לעולם אתה מתמה עלינו. אנו בוכים, ואתה משחק? אמר להם: אתם, למה אתם בוכים? אמרו לו: ולא נבכה? מקום שכתוב בו 'והזר הקרב יומת', והרי שועל יוצא מתוכו?!… אמר להם: אף אני לכך אני משחק. הרי הוא אומר 'ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריהו בן יברכיהו' (ישעיה ח). וכי מה עניין אוריה אצל זכריה? אוריה במקדש ראשון וזכריה במקדש שני? אלא מה אמר אוריה? 'כה אמר ה' צבאות ציון שדה תחרש וירושלים עיים תהיה' (ירמיה כו). ומה אמר זכריה? עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים, ואיש משענתו בידו מרוב ימים (זכריה ח). וכתיב בתריה: 'ורחובות העיר ימלאו ילדים וילדות משחקים ברחובותיה'… ושמחתי שנתקיימו דברי אוריה. ולבסוף, דברי זכריה עתידין להתקיים. ובלשון הזה אמרו לו: עקיבא, נחמתנו, תתנחם ברגלי מבשר".
ביטוי עז לרעיון המובע כאן, שבתוך החורבן טמונים זרעי החיים, נותן לנו עגנון בסיפור קצרצר בשם "איברי משיח". עגנון, השב בליל תשעה באב מקריאת מגילת איכה בכותל המערבי, מזהה את רבי אלעזר הקליר כשהוא רץ וספר הקינות בידו. עגנון רץ אחריו, אך הקליר נבלע בתוך מערה. עגנון מחכה עד הבוקר והולך לכותל לומר קינות. בדרך הוא פוגש בקליר ושואל אותו לפשר ריצתו אמש, וזה עונה לו "מה פלא שרצתי. הלוא אותה שעה התחילו מסדרין איבריו של משיח, ורצתי בספר קינות שלי לחזק את ידי עושי המלאכה".
את הרעיון הזה הביע עגנון באחד מנאומיו: "נמצאנו למדים שכשישראל עומדים למטה לפני הכותל המערבי ומקוננים על החורבן, מסדרין למעלה את איברי המשיח" (מעצמי אל עצמי, עמ' 102).
ואמנם כשעגנון פוגש את הקליר הוא אומר בגרסה המורחבת של הסיפור: "ובבוקר דומה עלי שלא היה ספר הקינות בידו". ספר הקינות סיים את תפקידו. האבל סיים את תפקידו. עתה נותרה הציפייה מלאת התקווה לגאולה.
הסיפור נכתב בשנת 1944. הימים בארץ קשים, אך בעיקר באירופה מתחוללת השואה הנוראה. לפני שפגש את הקליר, מהרהר עגנון בצרות המתחדשות והולכות, והוא פסימי. אך לאחר שהקליר מבשר לו על שיבתו מן המקום שבו מסדרין את איברי המשיח, מתהפך מצב רוחו והוא נמלא באופטימיות: "לאחר שהלך לו, עמדתי והרהרתי. אם כן, טעות הייתה בידי שאמרתי שאין רואים שום שינוי בעולמות, כאילו קץ ישועתנו עדיין רחוקה ממני. והרי מדברי בחיר משוררי הקודש, אני שומע שכבר התחילו מסדרים איברי המשיח".
כותב השורות הללו נולד על אוניית מעפילים. באונייה זו, שהפליגו בה 4,000 איש, היו 130 נשים בהריון, נשים שעברו חוויות נוראות בשואה, איבדו את משפחותיהן, והנה שנה וחצי לאחר השואה מפכים בבטנן חיים חדשים. וכי אפשר למצוא דוגמה טובה יותר לחיים חדשים הצומחים מתוך החורבן הגדול ביותר שחווה העם היהודי?
אנו חיים היום באחת התקופות הקשות לישראל, במלחמה הנמשכת כמעט שלוש שנים לאחר האסון הגדול ביותר לנו מאז השואה. יהי רצון שיתקיימו בנו כל נבואות הנחמה, אותן נקרא בשבע שבתות דנחמתא הבאות עלינו לטובה.
