גן ה'

קותי גוטמן

"ארץ נחלי מים, עיינות ותהומות היוצאים בבקעה ובהר."

הוא שמע את משה, עצם את עיניו וניסה לדמיין. אחרי 40 שנה של חול ואבק, הוא חלם על נחלים, מעיינות, הרים ירוקים ומפלים שוצפים. כך נראתה בעיניו הארץ המובטחת. "אבא, כבר הגענו?" משך אותו בנו בבגדו. "עוד מעט," השיב.

מאז שמשה תיאר את הארץ, הדרך נעשתה קלה יותר. כל אחד צייר לעצמו את הארץ כפי שראה אותה בדמיונו. ואז פקחתי את העיניים.

לא במדבר. מול עלון 'שבתון'. בעמוד אחד פרשת השבוע, ובעמוד הבא פרסומת לטיול ג'יפים בגיאורגיה. לרגע חלפה בי המחשבה שאילו בני ישראל היו רואים את התמונות האלה, אולי היו מבקשים ממשה לעשות עוד סיבוב קטן צפונה.

כמה שבועות אחר כך, כבר נסענו שם באמת. נהרות שוצפים ליוו אותנו לאורך הדרך, מפלים אדירים בקעו מתוך ההרים, ויערות ירוקים כיסו את העמקים. כמעט בכל עצירה מישהו העיר: "הלוואי שאפשר היה לייבא לארץ את כל המים האלה."

גם אני הסתכלתי סביבי וחשבתי כמה הארץ שלנו צמאה. וחזרתי אל הפסוקים: "ארץ נחלי מים… ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון… ארץ אשר אבניה ברזל." באמת?

יש בעולם ארצות עשירות יותר במים, ביערות, במחצבים ובאוצרות טבע. אפילו "אבניה ברזל" כבר אינו יתרון גדול בעולם שיש בו נפט, גז ומכרות ענק. אז למה דווקא אל הארץ הזאת חלמנו לחזור במשך אלפיים שנה?

אולי מפני שהתורה אינה מפרסמת קטלוג תיירות. היא אינה מבטיחה את הארץ היפה ביותר בעולם, אלא את הארץ שבה אפשר לבנות בית. ארץ שאפשר לבנות אותה, ולהיבנות ממנה. ארץ שהיוזמה, העבודה הקשה והאמונה מסוגלות להצמיח בה חיים מתוך סלעים ומדבר.

אבל דווקא ברגע הזה התורה עוצרת אותנו ומזכירה: "וזכרת את ה' א-לוהיך כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל". גם כשאנחנו מצליחים להפריח את השממה, אסור לנו לחשוב שהכל מכוחנו.

המציאות אינה מושלמת. בהפטרה מתואר חזון "כי ניחם ה' ציון… וישם מדברה כעדן וערבתה כגן ה'". יש בעולם ארצות יפות יותר. יש ארצות עשירות יותר. אבל כשגלגלי המטוס נגעו במסלול בנתב"ג ושמעתי את הקריאה "ברוכים הבאים הביתה", הבנתי שוב שאבותינו לא חלמו להגיע אל הארץ היפה ביותר.

הם חלמו להגיע הביתה.