ראיה בלתי פוסקת

למרות שכניסתו לארץ נענתה בשלילה, מבקש משה רבנו בתפילתו (דברים ג כה): 'אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹן'. לשון כפולה 'אֶעְבְּרָה נָּא' וגם 'וְאֶרְאֶה', המופנית ליעדים שונים: "הָאָרֶץ הַטּוֹבָה" ובנוסף 'הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹן'. בעל ה'כלי יקר' (דברים ג כה) מוצא בלשון כפולה זו הקבלה להבטחתו של ה' לאברהם אבינו (בראשית יג יד, יז): "שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה.. קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ". גם כאן אנו מוצאים ראיה והליכה, אלא שעתה לשון הבקשה "נא" מופיע בראיה ולא בהליכה הגשמית כפי שראינו בתפילתו של משה.
מדיוקי פסוקים אלו מלמדנו בעל ה'כלי יקר' כי לארץ ישראל יש שני רבדים שלכל אחד מהם כניסה אחרת. "מן הארץ הקדושה יש תועלת גשמי ורוחני, הגשמי הוא התלוי בכל שטח הארץ כולה לאכול מפריה ולשבוע מטובה כי ארץ זבת חלב ודבש היא.. ותועלת הרוחני אינו בא מכלל שטח הארץ, כי אם מן ההר הטוב הזה והלבנון שלמטה המכוון כנגד בית המקדש שלמעלה". התועלת הגשמית בארץ נקנית על ידי מעשה הליכה וקנין חזקה ואילו התועלת הרוחנית מושגית על ידי התבוננות מעמיקה.
הקב"ה ביקש מאברהם שלא יסתפק בקניין הגשמי של הארץ והמקנה ולכן הוא פונה בלשון 'נא' ומלמדו לראות את הארץ גם בעיניים רוחניות. 'שכל הרואה המקום הקדוש ההוא בראייה לחוד קני שלימות נפשו ונתלבש ברוח קדושה וטהרה'. בהר המוריה מתרחש תהליך מופלא של ראיה הדדית 'כי מיד בבואו שמה כשם שהשכינה רואה אותו כך הוא רואה פני השכינה ומיד נעשה מושפע ומואצל ודבק בזיו שכינתו יתברך' ('כלי יקר' בראשית יג יז).
לעומת אברהם, משה מכיר את הארץ הרוחנית והוא מודע לסגולותיה ובקשתו מתרכזת בכניסה פיזית אליה. משום כך, הוא משתמש בלשון 'נא' דווקא בכניסה הממשית שנועדה לממש את כיסופיו הנעלים. רק בשעה שלא ניתן לו להנחיל את הארץ לעם ישראל באופן מוחלט, הוא מסתפק בהבטה רוחנית שתקנה לו שלימות.
לא זו בלבד, שהקניין הרוחני של הארץ במקום המקדש הוא דבר שנעשה בראיה פנימית, ראיה זו יכולה להתקיים בכל עת ובכל מצב. בהבטחת ה' לאברהם שהמקום הקדש יהיה לו ולזרעו 'עד עולם' (בראשית יג טו) הובטח לו 'כי המקום הקדוש ההוא לעולם הוא בהויית קדושתו שהרי הוא מכוון כנגד בית המקדש שלמעלה'. גם אם המקדש שלמטה חרב, המקום עצמו מקבל השפעה מבית המקדש שלמעלה ונשאר בקדושתו. קדושה שהייתה קיימת עוד בימי אברהם, בטרם נבנה כלל מקדש במקום, ונשארה גם לאחר חורבנו הכפול.
הדברים מפעימים במשמעותם, חורבן המקדש הוא אכן נורא מכל אולם גם אחריו נותרה במקום קדושה נשגבה ששמורה למי שיתבונן בה בעמקות. ההר לא נותר ריק מכל, עדיין מפעמת בו קדושה ובאופן נסתר השכינה עוד שורה בו. כך מצאנו גם בכתבי האריז"ל (עץ הדעת טוב, פקודי) – 'כי ירושלים הארציית לפעמים היא חריבה בעוונות הרבים, אבל ירושלים העליון נקראת ירושלים הבנויה כי תמיד היא בנויה ואין בה חורבן ח"ו'. כמה נחמה אנו מוצאים בדברים מופלאים אלו, החורבן לא יצר ואקום חלול אלא רק כיסוי לבניין שלם ומופלא.
באיגרת ('קובץ על יד', יג, ירושלים ת"ש, עמ' קכב) מאת ר' שלמה מדרעזניץ (1,600 למניינם, מחבר הספר 'שבחי האר"י) אנו מוצאים תיאור על רבי אברהם החסיד, שרבו האר"י העיד עליו שהוא גלגול של ירמיהו הנביא והוא שלח אותו לבכות בכותל המערבי על גלות השכינה. לאחר שלושה ימים של בכי הוא זוכה לגילוי – 'בין כך נשא את עיניו וראה על גבי כותל מערבי דוגמת אשה אחת מאחורה.. ותכף שראה אותה באותה אופן נפל על פניו ארצה והיה צועק ובוכה: אימא אימא, אימא ציון, אוי לי שראיתיך בכך!.. מתמרמר בבכיה והכה על פניו, והיה ממרט בזקנו ובשערות ראשו, עד שנתעלף וישכב וירדם על פניו. אזי ראה שם בחלום שבאה ושמה ידה על פניו והיתה מנגבת מדמעות עיניו, ואמרה לו: התנחם בני אברהם, כי יש תקוה לאחריתך ושבו בנים לגבולם, כי אשוב את שבותם וריחמתים'.
תיאורים מרטיטים אלו, מראות של נחמה יש בהם. נחמה שמקום המקדש לא נותר ריק לחלוטין. מי שמתאבל על החורבן הגדול, יוכל אפילו לראות את הקדושה השוררת במקום. יתכן וזו משמעותה הפנימית של הבטחת התלמוד (תענית ל ב) – 'מכאן אמרו: כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה, ושאינו מתאבל על ירושלים – אינו רואה בשמחתה'.
(ואתחנן תשעח)