ד"ר ניצה דורי (חוקרת ספרות ילדים, ספרות עברית וספרות לאדינו, nitsa.dori@gmail.com)פרשת ראה נפתחת באחת ההכרזות הדרמטיות ביותר בתורה: "רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה" (דברים י"א, כ"ו).
הפסוק אינו אומר "אני נותן לכם שכר ועונש", אלא "ברכה וקללה". לא גזֵרה סופית אלא שתי אפשרויות חיים, שתי דרכים שבהן האדם יכול לעצב את עולמו. המילה הראשונה – "ראה" – גם היא טעונה משמעות. התורה אינה מסתפקת בציווי לשמוע או לדעת; היא דורשת ראייה. להתבונן. להבין לעומק. לבחור מתוך מודעות.
לעיתים נדמה שהחיים מזמנים לנו מפות ברורות: חינוך, ערכים, מסורת, משפחה, אמונה. אבל גם כאשר המפה מונחת מול עינינו – הדרך עצמה נותרת בידינו.
כך כותב אילן שיינפלד: "ישנן מפות המכוונות אדם למחוז חפצו, אך אינן רוצות שיגיע אליו. כל כוחן הוא בהנעתו לדרכו. כזו היא מפתו של קולומבוס. היא לא נועדה להנחות אדם ועם למצוא את אוצרם, אלא לדבר-מה שונה בתכלית – להניע אותם לצאת לדרכם, ליתן צורה לחייהם ותבנית לעולמם, על פי נפשם, הגיונם, אמנותם וערכיהם" ("אשת הפיראט היהודי", אילן שיינפלד, עמ' 485).
גם הברכה והקללה שבפרשת ראה הן מעין מפה. התורה אינה מבטיחה חיים נטולי קושי למי שבוחר בטוב, ואינה מציגה את הקללה כברק מיידי משמיים. היא מבקשת להניע את האדם למסע של עיצוב עצמי. הברכה איננה רק תוצאה – היא עצם החיים מתוך משמעות, ערכים, חסד ואחריות. ואולם, הבחירה איננה פשוטה. האדם מורכב מרבדים סותרים, זיכרונות, חולשות ופחדים.
יוסף בר יוסף מתאר זאת בדימוי נפלא: "עלה בדעתי שאדם דומה מבחינות מסוימות לשידה ישנה עם מגירות. חלקן נשלפות בקלות וחלקן בקושי, או בכלל לא. חלקן פעילות, הוא משתמש בהן, מכניס ומוציא, וחלקן מושבתות, מה שבתוכן מרקיב ומתולע לפעמים, ויש גם כאלה שהן ריקות אבל הן שם גם אם הוא לא זוכר אותן. ואולי גם חיי זוג, גם חיי משפחה הם כאלה, מגירות מגירות" ("תמרה", יוסף בר יוסף, עמ' 80).
הברכה והקללה אינן קיימות רק בעולם החיצוני; הן שוכנות גם בתוך אותן "מגירות" פנימיות. יש באדם מגירות של נדיבות, אמונה, חמלה ותקווה – ויש מגירות של קנאה, כעס, פחד ואשמה (כפי שמתואר גם בספר הילדים "ציפור הנפש" מאת מיכל סנונית). לעיתים האדם מעדיף לא לפתוח מגירות מסוימות. הוא חושש ממה שיגלה שם.
אחת הסכנות הגדולות בחיי אדם היא הנטייה לראות את המציאות באופן חד-ממדי: אני צודק והאחר טועה; אני המבורך והוא המקולל. אך החיים מורכבים בהרבה.
יוכי ברנדס כותבת: "הסיפורים החשובים בחיינו באים אלינו בכפל מתעתע, זוגות-זוגות, כמו החיות בתיבת נוח. לכל סיפור יש לפחות שתי גרסאות, וכל ימינו אנו נידונים להיקרע ביניהן חסרי דעת ולחפש את הסיפור האמיתי" ("וידוי", יוכי ברנדס, עמ' 68).
גם הברכה והקללה הן לעיתים שתי גרסאות של אותו סיפור. אירוע שנראה תחילה כקללה עשוי להתגלות כברכה גדולה, ולהפך. אדם מאבד עבודה – ומתוך המשבר מוצא ייעוד חדש. אדם חווה אכזבה קשה – ומתוכה צומחת רגישות עמוקה יותר.
חז"ל לימדו: "איזהו עשיר? השמח בחלקו". לא מפני שיש לו הכל, אלא מפני שהוא יודע לקרוא את סיפור חייו באופן המאפשר צמיחה. הברכה היא לעיתים לא שינוי המציאות אלא שינוי המבט עליה.
פרשת ראה מזמינה אותנו להבין שהחיים אינם מחולקים באופן פשוט לטובים ורעים. הברכה והקללה כרוכות זו בזו. בתוך הצלחה עלולה להסתתר ריקנות, ובתוך כאב עשויה לנבוט תקווה חדשה. לכן התורה אומרת "ראה" בלשון יחיד – כל אדם נדרש לראות בעצמו, בעיניו שלו, מהי הברכה ומהי הקללה בחייו.
בעולם המודרני, שבו אנשים נמדדים לפי הישגים, רכוש ותדמית חיצונית, קל להתבלבל ולחשוב שהברכה היא רק שפע חומרי. אך פרשת ראה מזכירה שהברכה האמיתית קשורה ללב האדם: ליכולתו לבחור בטוב, להעניק, לחמול, להתבונן ולהשתנות. בסופו של דבר, פרשת ראה אינה רק הצהרה תיאולוגית אלא הזמנה קיומית. היא מבקשת מכל אדם לעצור ולשאול: אילו מגירות אני פותח בחיי? מאילו כאבים אני בורח? איזו מפה מנחה אותי? ואיזה סיפור אני מספר לעצמי על חיי?
הברכה איננה נופלת מן השמיים ללא מעשה. היא נוצרת מתוך ראייה עמוקה, בחירה אמיצה ונכונות לצאת למסע פנימי מתמשך. בדיוק כפי שמפתו של קולומבוס לא נועדה רק להביא למחוז חפץ, אלא להניע אדם לצאת לדרך – כך גם התורה מבקשת מאיתנו לא רק להגיע אל היעד, אלא להפוך תוך כדי המסע לאנשים טובים, רגישים וראויים יותר.
