מערכת שבתוןהרב פרופ' דניאל הרשקוביץ – דברי השירה הזאת
השבוע ציין כל קהל ישראל את יום פטירתו הארבע מאות של סבי זקני הגדול, מהר"ל מפראג (ח"י אלול ה'שס"ט). גאון ענק זה נודע בעולם התורה הן בזכות היקף כתיבתו העצום, הן בזכות עומקו ובעיקר בזכות מקוריותו. אולם, לא רק גאון גדול בתורה היה מהר"ל מפראג, כי אם גם גדול בהנהגה. כך מספר לנו מהר"ל בדרשת שבת שובה שלו:
"ודבר זה נעשה פה ק"ק פראג בשבת תשובה דש"ם לפ"ק (1588 למניינם), שהחרמנו חרם גדול ונורא מאד בעשרה ספרי תורה, ועל ידי חכמי עיר ק"ק פראג שכל אחד ספר תורה בידו, שלא יוציא שום אדם לעז על המתים, ושלא להזכיר שום פגם נאדלי"ר (ממזר) על שום אחד מישראל, וראוי להיות נזהרים בחרם הראשונים, נוסף על זה חרם הזה שנעשה ברבים".
מה יכול היה לגרום למעשה כה קיצוני ביוזמת מהר"ל? פשוט הוא שהדבר נעשה כתוצאה מהפגם החמור של זלזול במתים ובחיים, של אי שמירת הלשון. מהר"ל לא צקצק בלשונו לנוכח אוולת ורשעות זו, אלא ראה מעשה ועשה הלכה, החרים "חרם גדול ונורא מאד", בכדי לבער את הנגע הקשה שראה לנגד עיניו.
גם מאות שנים אחר מותו, קריאתו החברתית והתורנית של מהר"ל מפראג מהדהדת והולכת. הפסוק האחרון בפרשת וילך מתאר את סיום לימוד התורה מפי משה לעם ישראל (דברים לא, ל): "וַיְדַבֵּר משֶׁה בְּאָזְנֵי כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל אֶת דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת עַד תֻּמָּם". דברי התורה מכונים שירה, כינוי מתמיה. אונקלוס הגר מפרשו היטב: "ית פתגמי תושבחתא", מילות שבח. אכן, התורה עצמה היא דברי שבח לבורא. מי שעוסק בתלמוד תורה, מי שחי לאורה, עסוק כל ימיו ולילותיו בשבח הבורא. מי שח"ו משתמש בכלי הלשון שלו למטרות ירודות אחרות, הרי הוא מונע משבח הבורא להתגלות בעולם, ובכך הוא פוגע במהותו האנושית.
מה שעמד לנגד עיני המהר"ל וחכמי פראג היה לא רק הפגיעה החברתית הקשה שנוצרה כתוצאה מהתנהגותם הנלוזה של חלק מהציבור, כי אם גם הפגם הקשה שיש בהתנהגות זו על מעלת האדם, על ערכו האידיאלי. זו גם הסיבה שבעטייה החזיקו חכמי פראג את ספרי התורה בידם. גם בכדי לתת תוקף לחרם, אך גם, ואולי בעיקר, בשביל להורות לעם כיצד ראוי שישקיעו באמת את מרצם, באיזה אפיק מוטב שיעסיקו את שפתותיהם.
בעומדנו לפני בורא עולם ערב הימים הנוראים, שומה עלינו לתת את הדעת לכוחה של הלשון, לכוחנו אנו כבני אדם. הקב"ה חנן אותנו בכוחות פלא, ביכולות כבירות של הרבצת תורה ושל חיים בדרך התורה, כוחות שמציבים אותנו כמהללים ומשבחים אותו יתברך בכל עת ובכל שעה. החובה הבסיסית שמוטלת עלינו לקראת הימים הללו היא לנקות ולשכלל את היכולות הללו, להחזירן למוטב. את שבחו של הקב"ה חשוב להפיץ בקרב קהלים רחבים, שיזכו גם הם ליהנות מזיוו ומטובו. ממילא, דומני שהתשובה הגדולה והנאה ביותר שיכולה להיעשות ערב הימים הנוראים היא תשובה של הפצת שבחו יתברך, הפצת התורה ודרך ארץ בכל קהל ישראל.
בשרנו נעשה חידודים חידודים לנוכח השפל התרבותי שהגענו אליו כחברה, לנוכח המקום הלא טוב אליו הידרדרנו בעת האחרונה. גורמים רבים יש לשפל זה, ותקצר היריעה מלמנותם, אך מהר"ל מפראג בגדלותו לימד אותנו שיש שני כלים מרכזיים שבאמצעותם ניתן לשנות מגמה שלילית זו. האחת, נעיצת חרב בפתח בית המדרש. קביעה חד-משמעית שאנו כחברה דוגלים באפס סובלנות כלפי ההתנהגות המחפירה והבזויה הזו, כלפי תת-תרבות האלימות והשתייה, הנבערות והאיבה הריקנית. אנו חפצים בדרך של אורה והשכלה, של נימוס וכבוד הדדי. לשם כך על כל הגורמים השונים במערכות המדינה, מערכת החינוך, וכן רשויות האכיפה, להתאגד ולקבוע קביעה ברורה – לא עוד. אולם, במקביל אנו כחברה שמאמינה שתורתנו תורת חיים היא, שיש לנו בשורה גדולה וחשובה לאומה, יש לנו חזון, עלינו להפיץ את האור האלוקי שזרח עלינו. עלינו לקדם את ערכי התורה ויראת השמיים בכל רבדי החברה הישראלית, עלינו להרבות בדברי השירה הזאת, בפתגמי שבחיו, ולקדם את עם ישראל לקרבת אלוקים לי טוב.
(נצבים וילך תשסל)
