הכהן אביעד (פרופ', נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)בתקופה שבה עלתה סוגיית ההפרדה המגדרית באוטובוסים על סדר היום הציבורי, והגיעה עד בית המשפט העליון, נפוץ הסיפור על אותו ירא שמיים שעלה לאוטובוס והמקום היחיד שהיה פנוי היה, רחמ"ל, לצד אישה צעירה שלבושה חשוף וזרועותיה מגולות. בהיעדר ברירה אחרת בידו, התיישב אותו חכם לצידה, הוציא תפוח מתיקו ומסרה בידה. לנוכח פליאתה הרבה, אמר לה: חוה לא ידעה שעליה להתלבש קודם שאכלה מן התפוח.
למחרת היום עלה אותו חכם לאוטובוס, ושוב נוכח לדעת כי המקום הפנוי היחיד בו הוא לצד אישה צעירה שלבושה חשוף. בהיעדר ברירה אחרת בידו, התיישב אותו חכם לצידה, וגילה שאין זו אלא "שכנתו לספסל" מיום אתמול. הפעם מיהרה היא לשלוף תפוח מכיסה, ונתנה אותו בידו. לפליאתו, אמרה לו: לפני שאכל מן התפוח, אדם הראשון לא ידע שעליו לצאת כל בוקר לעבודה…
במידה רבה, בדיחה זו, על תיוגיה הסטריאוטיפיים, הייתה למציאות רווחת ברבים ממחוזותינו. כמו בדיחות רבות אחרות, הבדיחה של יום אתמול הופכת לעיתים למציאות של היום. סוגיית פרנסתם של תלמידי חכמים מצויה על סדר היום היהודי מימים ימימה. אחד ממקורותיה החשובים נמצא בפרשתנו, בפרשה השנייה של קריאת שמע (יא, יד): "וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ, וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ".
פסוקים אלה היו בסיס למחלוקת משפטית ורעיונית המופיעה במסכת ברכות (לה ע"ב), שבמרכזה עומד המתח בין החובה הטוטאלית ללימוד תורה לבין דרישות הקיום המטריאליות. רבי שמעון בן יוחאי-רשב"י מייצג את עמדת הקצה האידיאליסטית: "אפשר אדם חורש בשעת חרישה, וזורע בשעת זריעה… תורה מה תהא עליה? אלא: בזמן שישראל עושין רצונו של מקום – מלאכתן נעשית על ידי אחרים". רשב"י תובע התמסרות רוחנית מוחלטת, מתוך ציפייה לנס כלכלי.
מנגד התייצב רבי ישמעאל, והציב תפיסה משפטית-קיומית ריאלית, המבוססת על המקרא: "'ואספת דגנך' – הנהג בהם מנהג דרך ארץ". לשיטת רבי ישמעאל, התורה לא ניתנה למלאכי השרת, והשילוב בין עולם הרוח לעולם העבודה הוא צו אלוקי מובנה בטבע האנושי. שורת הסיכום של הגמרא שם מהדהדת כפסק דין חברתי נוקב: "אמר אביי: הרבה עשו כרבי ישמעאל – ועלתה בידן; כרבי שמעון בן יוחאי – ולא עלתה בידן".
ההלכה והמשפט העברי, מעצם טיבם וטבעם, אינם בונים מערכות נורמטיביות עבור יחידי סגולה או חברות אוטופיות; הוא פוסק עבור החברה האנושית הממשית. הדים להטמעת גישתו של רבי ישמעאל מצויים לרוב כבר במשנת התנאים בני זמנם. כך, למשל, בקביעתו הנחרצת של רבן גמליאל, בנו של רבי יהודה הנשיא: "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, שיגיעת שניהם משכחת עוון; וכל תורה שאין עמה מלאכה, סופה בטלה וגוררת עוון" (משנה, אבות ב, ב).
כדרכם, חכמי המשנה לא הסתפקו בהטפה מוסרית; הם שימשו דוגמה אישית. רחובותיהן של טבריה ונהרדעא וסמטאותיהן של ציפורי ופומבדיתא המו מבתי מלאכה שבהם עבדו תנאים ואמוראים: הלל הזקן היה חוטב עצים, רבי יהושע היה נפח, ורבי חנינא ורבי אושעיא היו סנדלרים.
התלמוד הבבלי מעגן תפיסה ריאליסטית זו גם בהקשר המשפטי של חובות האב כלפי בנו, ומציב את המלאכה כשסתום ביטחון מפני הידרדרות מוסרית ופלילית: "כל שאינו מלמד את בנו אומנות, מלמדו ליסטות [שוד]".
חכמי ההלכה הבינו שהיעדר כלים לפרנסה עצמית דוחפים את האדם אל שולי החברה, לחיי שעמום ובטלה במקרה הטוב, ולחיי עבריינות במקרה הפחות טוב. מכאן קצרה הדרך לקביעה הידועה: "לעולם יפשוט אדם נבלה בשוק ואל יצטרך לבריות", היינו: מוטב לאדם לעסוק במלאכה בזויה ומלוכלכת, ובלבד שלא ייפול למעמסה על הקופה הציבורית.
הרמב"ם, שלצד גדלותו בתורה ובחוכמה עסק במלאכת הרפואה, תרגם את גישת "תלמוד תורה עם דרך ארץ" להלכות ברורות ונחרצות. בהלכות תלמוד תורה (ג, י) הוא כותב דברים כדורבנות שראוי לקבעם באותיות של זהב על פתחו של כל בית מדרש: "כל המשים על ליבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה, ויתפרנס מן הצדקה – הרי זה חילל את השם, וביזה את התורה, וכיבה מאור הדת, וגרם רעה לעצמו, ונטל חייו מן העולם הבא; לפי שאסור ליהנות בדברי תורה בעולם הזה".
ויש לתת את הדעת לביטויים הנוקבים, שקשה למצוא רבים דוגמתם בכתבי הרמב"ם, אם בכלל, ולסדרם: "חילול השם, ביזוי התורה, כיבוי מאור הדת" ורק לבסוף הפן האישי: "גרם רעה לעצמו ונטל חייו מן העולם הבא".
לימים, עם התפתחות הרבנות ה'ממוסדת', קמו שיטות אחרות שביקשו לעגן, ולו בדיעבד, מציאות של תלמידי חכמים שעוסקים רק בתורה. ועדיין, גם חכמים שדגלו בגישה זו, נימקו זאת בחשש "שלא תשתכח תורה מישראל", מציאות שבוודאי אינה קיימת בימינו.
שילוב תלמידי חכמים בשוק העבודה אינו רק צורך כלכלי, הלכתי או מוסרי (כגון מניעת חילול השם), אלא גם אינטרס ציבורי מהמעלה הראשונה. הוא מאפשר לחכם להכיר את מצוקותיו של האדם העובד, להבין את עולם המסחר, החוזים והכלכלה, ומתוך כך לפסוק הלכה רלוונטית החיה את אתגרי השעה.
הגיעה העת להשיב עטרה ליושנה במובנה העמוק והאמיתי. חובת השילוב של "תורה ועבודה" – ונטילת חלק מלא ושוויוני בנשיאה בנטל הצבאי – אינם פשרה בדיעבד עם המציאות, אלא חובה מלכתחילה. רק תורה השזורה ביצירה, בעמל כפיים ובשותפות מלאה בנשיאת העול החברתי, תהיה תורה שיש עמה כבוד – תורה המקדשת שם שמיים ומאירה את החברה כולה.
