ווגנר דבורה (ד"ר, סוציולוגית, עורכת ספרות, לקטורית ומגיהה, מחברת הספר "האברך יענקי וייסברג", dvorawagner@gmail.com)כשמציגים בפניי דעה, בעיקר אם היא מנומקת, יש לי נטייה לראות את הנקודה שבה הצד השני צודקים. כלומר, יש לי דעות משלי, אבל די בקלות אני יכולה להבין את ההיגיון ובוודאי את הרגשות של בעלי דעות אחרות ואפילו מנוגדות לשלי.
כשמדובר בילדים שלי המצב טיפה מורכב יותר. החופש הגדול, זמן הדאגות מסוג לקח/לא-לקח כובע/מים/אוכל/כסף, נסיעות בטרמפים במקומות שעד שלא ראיתי במפה הייתי משוכנעת שהם המציאו, עבודות אצל אנשים לאו דווקא אחראים ומסודרים – ברוך השם כבר לא רלוונטי מבחינתנו.
אלא שהיעדר רלוונטיות לא אומר היעדר דאגות. יכול להיות אפילו שההפך הוא הנכון. הדאגות גדלו לי עם הילדים, החלק הקל מאחורינו. עכשיו, במסע ההורות שלנו, מלך ואני מגיעים לנקודה הקשה ביותר מבחינתי: חילוקי דעות פוליטיים מעכירי שלווה בגלל השלכותיהם המעשיות. פערים בתפיסה ובשכנוע שמעלים אצלי את מפלס הדאגה.
אלא שלדאוג הוא מצב פאסיבי, מחשבות חרדתיות שמשתלטות לי על התודעה ולרוב לא עושות יותר מלהדיר שינה מעיניי. אני לא חיה באשליה שיש משהו שאני כן יכולה לעשות, חוץ מלהתפלל עליהם.
למעשה, לְרוב הגורים שלי כבר יש גורים משל עצמם – נקודת תקווה, ולו משום שהם נדרשים לפעול באחריות יתרה, אם לא כדי להרגיע אותי, לפחות כדי להגן על אותם גורים. אני מאמצת בכל ליבי את הגישה שעלולה להיתפס כפטליסטית, אבל למעשה היא היחידה ששומרת לי על השפיות: אין לי (לנו) יכולת לשנות את מה שיכול לקרות.
המשמעות האופרטיבית של הלך הרוח הזה היא שאנהג באחריות המקסימלית שבגבולות היכולת שלי. אדבר איתם, אברר מה בדיוק הם עושים, מה המטרות שלהם, האם יש משהו שהם צריכים שאני יכולה לספק.
שיחת עומק עם אחד מבניי שהקים חווה בשטח עוין על המציאות הקשה והמסוכנת שם, הוא דוגמה אחת. מלך ואני ביקרנו אצלו. סיירנו במקומות, שבקונסטלציה אחרת היינו מכנים הזויים. גם אם אנחנו לא רואים עין בעין, התעניינו בפרטי הפרטים של העשייה שלו. בין השורות יכולתי לשמוע את מה שלא אמר אבל הבנתי שהוא צריך: שאהיה גאה בו, שאראה אותו "באלמנט שלו", שאתפעל מיכולות המנהיגות והארגון המרשימים שלו. לאו דווקא אמרתי לו "אתה צודק", אבל כן הייתי שם בשבילו.
לפעמים האחריות היא בנוכחות.
