שנוולד אליעזר חיים (רב, אל"מ במילואים, ראש ישיבת ההסדר 'מאיר הראל' מודיעין)בימים אלה מציינים עשרים שנים למלחמת לבנון השנייה. חשוב מאוד להיזכר בה, משום שהיא הייתה אבן דרך משמעותית בתהליכים שהביאו אותנו למצב שבו היינו מול חיזבאללה ערב מלחמת התקומה, ושממנו ניצלנו בנס גדול. למרות ההחמצה הגדולה שהייתה במלחמת לבנון השנייה והמסקנות הברורות של ועדת וינוגרד, מגמת התהליך לא השתנתה, ואף התעצמה במהלך השנים.
אבן הדרך הדרמטית שקדמה לה הייתה הנסיגה החד-צדדית מלבנון, שש שנים קודם לכן. אופן התנהלותה החפוז, תחת אש, פגע בהרתעה, כפי שבא לידי ביטוי היטב בנאום "קורי העכביש" של נסראללה, שתורגם על ידו ועל ידי איראן כתבוסתה של ישראל בפני מלחמת ההתשה שניהל נגדה. הצידוק שניתן לנסיגה היה הקטנת החיכוך ומספר הנפגעים, יצירת לגיטימציה במקרה שחיזבאללה ימשיך בפעילותו, והאשליה שבכך יאבד חיזבאללה את צידקת מאבקו, שכן "טענתו" שהוא "מגן לבנון" לא תהיה עוד רלוונטית כאשר צה"ל ייסוג אל הקו הבין-לאומי.
אולם ברובד העמוק, הנסיגה הייתה מהלך שנבע מחולשת המנהיגות של ישראל ומהחשש מנפגעים. במקום להכריע, להרתיע ולהרחיק את האויב מן העורף, היא שמה לה כיעד מרכזי לנתק מגע, למנוע חיכוך, לייצר שקט ולדחות את העימות המתבקש ככל שניתן, למרות שהצד השני מתעצם והמחיר של העימות בעתיד עלול להיות יקר יותר. זוהי חולשה שנובעת מתשתית ערכית ותודעתית עמוקה יותר – מטשטוש השורשים הערכיים והחזון שביסוד קיומה של מדינת ישראל, ומהבנת שורשי הסכסוך בינה לבין אויביה.
בפרשיות השבוע אנו חוזרים וקוראים את אזהרותיו של משה רבנו, ערב הכניסה לארץ ישראל והמלחמה לכיבושה, מפני חולשה ורתיעה מפני האויב, והיעדר נחישות שימנעו את ההכרעה ואת ביצוע המשימה וישחקו את ההרתעה. כדוגמה: "ואומר אליכם לא תערצון מפניהם" – "ואומר אליכם", נגד מה שאתם מתיראים (מפני יושבי הארץ – א"ש), "לא תערצון", רצונו לומר: לא תחשבו את עצמכם לחלשים ונשברים וחסרי כוח, שעל זה אמר: "לא תערצון", וכן לא תחשבו אותם לגיבורים, שעל ידי זה תיראו מהם" (מלבי"ם, דברים א, כט), ועוד.
בשש השנים שלאחר הנסיגה היה ניסיון פוליטי ותקשורתי לייצר תודעה ציבורית שלפיה מדובר היה במהלך מוצלח, בהתבסס על כך שעל פני השטח כמעט שלא התקיים עימות עם חיזבאללה, ושזוהי שיטה שניתן לאמץ גם בחזיתות חיכוך נוספות. אולם הייתה זו אחיזת עיניים, משום שמי שהכיר את המודיעין על התהליכים בתוך לבנון ידע שאיראן תרגמה את הנסיגה לניצחון של חיזבאללה, שאותו ניתן למנף באמצעות העצמת הארגון והפיכתו לפרוקסי שלה במלחמתה נגד ישראל. השנים הללו נוצלו היטב להעצמת חיזבאללה ולהגברת ביטחונו העצמי ביכולתו לאתגר את מדינת ישראל.
זה היה הרקע לפרוץ מלחמת לבנון השנייה, שהחלה בעקבות חטיפת שלושת החיילים בגבול לבנון, יום לפני צום י"ז בתמוז תשס"ו (12.7.2006). המלחמה נמשכה שלושים וארבעה ימים, עד הפסקת האש בכ' באב תשס"ו (14.8.2006). כוחות צה"ל המשיכו לפעול בלבנון עד יציאתם הסופית בערב יום הכיפורים.
במלחמה שימשתי כקצין אג"ם בפיקוד הצפון, והייתי שותף לניהול המלחמה. לפני המלחמה שימשתי כקצין אג"ם של הגיס הצפוני, בפיקודו של האלוף אייל בן ראובן. עתידו של הגיס היה לוט בערפל; הייתה אז כוונה לפרקו, מתוך מחשבה שב"שדה הקרב העתידי אין במפקדה זו צורך", בדומה ליחידות נוספות שהיו אמורות להתפרק באותם ימים.
המלחמה בלבנון תאמה באופן כמעט מלא את המתארים והתרחישים שאליהם צה"ל התכונן. במשך כארבע שנים עסק הגיס בכך, והכין את המענה במסגרת תוכנית "מגן הארץ", ולאחר מכן במסגרת תוכנית "מי מרום". הרעיון היה שלאחר שלב ההכנה באש תבוצע הנחתה לילית בהפתעה של אוגדת עוצבת האש על נהר הליטני, שתבודד את דרום לבנון ותתקוף את חיזבאללה מעורפו, ובמקביל יתקפו מספר אוגדות מדרום וממזרח, כדי להשתלט על כל המרחב ולהשמיד באופן יסודי את תשתיות חיזבאללה. הגיס תרגל את האוגדות לכך פעמים רבות. בפעם האחרונה היה הדבר כחודש לפני המלחמה, בתרגיל הגדול "שילוב זרועות", שדימה את תרחיש המלחמה כמעט באופן מדויק.
מי שהובילו את המלחמה בדרג המדיני היו ראש הממשלה אהוד אולמרט ושר הביטחון עמיר פרץ. בדרג הצבאי-המטכ"לי היו אלה הרמטכ"ל דן חלוץ וראש אגף המבצעים גדי איזנקוט. לאורך כל המלחמה היו חילוקי דעות בין פיקוד הצפון לבין המטכ"ל. המטכ"ל סבר שניתן יהיה להכריע את המערכה באמצעות אש אווירית ואש מנגד, ובכך גם לחסוך נפגעים, ואילו הפיקוד סבר שכדי להכריע אין ברירה אלא לממש בנחישות את התמרון הקרקעי, בהתאם לתוכנית "מי מרום". ויכוח זה זוכה להתייחסות מיוחדת בדו"ח ועדת וינוגרד.
כמי שהיה לצד מקבלי ההחלטות בשעות המשמעותיות, חוויתי את אותם מאפיינים של חולשה מנהיגותית בדרג המדיני, שגרמו לזיגזוג הססני, ואת החשש של המטכ"ל מלהפעיל את התמרון הקרקעי. לשם המחשה: כתוצאה מחילוקי הדעות נאלצנו לכתוב בפיקוד הצפון שלוש-עשרה תוכניות שונות במהלך שלושים וארבעה ימי הלחימה – נתון שאין לו אח ורע. חלקן בוטלו על ידי המטכ"ל עוד לפני שמוצה נוהל הקרב מול האוגדות, דבר שגרם לבלבול באוגדות ובחטיבות ולחוסר אמון.
ועדת וינוגרד קבעה כי במלחמת לבנון השנייה הייתה החמצה גדולה וחמורה, לאור העדיפות הגדולה של צה"ל על חיזבאללה. אצלנו ניסו להציג את המלחמה, בסופו של דבר, כהצלחה, והצביעו על שנות השקט היחסי שהיו מאז מול חיזבאללה, בשעה שלמעשה חיזבאללה ראה בתוצאות המלחמה ניצחון שלו, וכך גם איראן. מכאן ואילך היא החלה בתהליך מואץ של העצמת חיזבאללה, מעל ומתחת לקרקע, כדי להפוך אותו למרכיב מרכזי באיום קיומי על מדינת ישראל.
כדוגמה להתעצמות: אם במלחמת לבנון השנייה, על פי ההערכות, היו לחיזבאללה כ־700 לוחמים סדירים ובסך הכול כ־8,000 לוחמים, שיועדו בעיקר להגנה, וכן בין 12,000 ל־15,000 רקטות וטילים, רובם קצרי טווח (15–40 ק"מ), הרי שערב מלחמת התקומה, על פי ההערכות, עמד כוחו על בין 50,000 ל־100,000 לוחמים. בתוכם היה כוח רדואן – יחידת העילית והקומנדו של חיזבאללה – שמנה כ־6,000 לוחמים, שיועדו להתקפה ולכיבוש הגליל. נוסף על כך היו בידיו, על פי ההערכות, למעלה מ־150,000 רקטות, טילים וחימושים שונים, בטווח המכסה את כל שטח ישראל, מאות כטב"מים, טילי חוף־ים מסוג יאחונט, אלפי טילי נ"ט ומערכות נ"מ SA-22.
המפנה הדרמטי ששבר את המגמה בתהליך שנמשך עשרים וארבע שנים מאז הנסיגה מלבנון היה מבצע "חיצי הצפון", לפני כשנתיים, וההישג של צה"ל בלבנון מול חיזבאללה כיום – בתפיסת השטח עד הקו הצהוב ובפגיעה הקשה בחיזבאללה. כל זאת בעקבות שינוי מגמה מנהיגותי, שהפנים את המחיר הכבד ששילמנו ואת החובה להיות נחושים וליצור מציאות חדשה, שתשנה את המציאות הגיאו-אסטרטגית ותשיב את ההרתעה.
לזכר אבי מורי ר' משה שנוולד ז"ל
