"כִּי ד' אֱ-להֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טובָה".
בויקיפדיה מגדירים את המונח 'טוב' כך- "טוב הוא דבר או מצב רצוי, מהנה, נחשק או כזה המוגדר כעדיף מבחינה מוסרית על דבר או מצב אחר. טוב הוא גם היפוכו של רע". ובכן, לאור הגדרה זו, מהי ארץ טובה? האם ניתן להצמיד למילה 'ארץ', הכל כך חומרית, תיאור שיסודו ערכי, מוסרי, מטאפיזי?
אכן, ביסודות האמונה היהודית, 'ארץ ישראל' אינה סתם חבל ארץ בעל קורדינטות כל שהם על פני כדורנו התכלכל. ההבחנה בין 'ארץ ישראל' כפיסת קרקע סתמית לבין היותה בעלת 'רוח ונשמה' נשענת על שני סוגי 'ישים' בעולמנו.
אנו מתבקשים להתייחס ל'ארץ ישראל' כאל אישיות ולא כאל ישות. אהבת הארץ ותחושת השובע ממה שהיא מעניקה לנו, אינה אובייקטיבית, היא תולדה של מה אנו מרגישים כאשר אנו חיים עליה ונושמים את אווירה. זוהי משמעות המלים "כי לא במסכנת תאכל בה לחם", מילה המתכתבת עם ערי המסכנות שבנינו לפרעה. בלשון הזהב של רש"ר הירש – "ומכאן 'מסכן': קמצן, ומי שנאלץ לנהוג בקמצנות; 'במסכנת': בקמצנות". אם אנו מרגישים מסכנים בשל 'יוקר המחיה' ואנו נאלצים לנדוד לקניית מילקי בגרמניה, היא לא תהיה עבורנו הארץ הטובה.
ירון לונדון (בשיר 'מרדף'), הבין את משמעותה המטאפיזית של הארץ הטובה, ובפרפרזה על הפסוק לעיל כתב: "ארץ טובה שהדבש בעורקיה, אך דם בנחליה כמים נוזל, ארץ אשר הרריה נחושת, אבל עצביה ברזל". הוא הבין אמנם את היותה של הארץ 'גוף חי' המנהל דו שיח ממשי עם יושביו ואוהביו, אך לא הרחיק לכת עד כדי כנותה הארץ הטובה. לדידנו, ה'מרדף' אכן קשה ואנו טרם רואים את סופו, אולם הוא מתקיים מתוך עצמאות, תקוה וכבוד, משום שזו הארץ הטובה שלנו. בשל כל מה שעברנו ואנו עוברים על הארץ הזו, בשל דו-השיח הנוקב אך מלא האהבה שהיא מקיימת עימנו, אנו זכאים בצדק לקרוא לה הארץ הטובה.
הפסוק המהווה מקור לברכת מזון אינו מצווה אותנו לברך על הפירות הטעימים או גודש החיטה אלא "עַל־הָאָ֥רֶץ הַטֹּבָ֖ה אֲשֶׁ֥ר נָֽתַן־לָֽךְ". הוא מהווה סימן חיצוני של הברכה הרוחנית השרויה רק בארץ ישראל, שמשה רבנו איווה להיכנס אליה לא בשביל לאכול מפירותיה, אלא אך ורק בשל היותה הארץ הטובה.
(פורסם בפרשת עקב תשע"ט)