פרשת עקב מלמדת אותנו את סוד הברכה וההשגחה האלוקית. הפרשה נפתחת בהבטחה גדולה: "וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְשָׁמַר ה' אֱלֹקֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית ואֶת הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ" (דברים ז, יב).
רש"י מפרש שהמילה "עקב" רומזת למצוות קלות שאדם דש בעקביו, אך האור החיים הקדוש (רבי חיים בן עטר) מסביר כי התורה משתמשת בלשון "שמיעה" ("תשמעון") ולא "עשייה", ללמדנו שיש ערך עצום לעצם הציות וההתמסרות לרצון ה', גם במצוות שנראות לנו שכלתניות ופשוטות (משפטים). כאשר אדם מקיים את המצווה לא בגלל שהיא הגיונית בעיניו, אלא מתוך קבלת עול מלכות שמיים, הוא מעורר חסד עליון, ובכך הקב"ה שומר לו את "הברית ואת החסד" – מעבר לשכר המגיע לו מצד הדין.
יסוד זה עומד במרכז משנתם של חכמי מרוקו. הגאון רבי יעקב אבוחצירא זצ"ל (ה"אביר יעקב") מסביר בספרו "פתוחי חותם", כי המילה "עקב" מרמזת על מידת הענווה. כשאדם משפיל את עצמו ומבין שאינו יכול להבין את עומק חוכמתו של הבורא, הוא מקיים כל מצווה קלה כבחמורה. הענווה והתמימות הן הצינור שדרכו זורם השפע הגדול לאדם.

בספר המוסר "תוכחת חיים" של המקובל האלוקי רבי חיים פלאג'י, מובא כי עיקר הניסיון של האדם אינו במצוות הגדולות והמפורסמות, אלא בפרטים הקטנים של היומיום – בבין אדם לחברו, במילה טובה, ובהימנעות מזלזול במנהגים קלים. שם נמדדת יראת השמיים האמיתית של האדם.
הקשר הדוק בין שמירת המצוות ה"קלות" לבין ההשגחה הפרטית מתבטא בסיפור הבא, המיוחס לתקופת מגוריו של ה'אור החיים' הקדוש בארץ ישראל. בעת שסייר רבנו חיים בן עטר זצוק"ל עם תלמידיו באזור הרי חברון, פגשו בקבוצת רועי צאן ערבים עוינים. הרועים החלו להתקרב אליהם באיומים. תלמידי הרב נתקפו פחד, אך 'אור החיים' נותר רגוע. עצם את עיניו, וקרא בכוונה עצומה את קריאת שמע.
כשהגיע למילים: "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֺתַי… וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּו" (דברים יא, יג-יד), שבפרשה שלנו, הרועים נעצרו כנציבי מלח, מנהיגם הביט בפניו המאירות של ה'אור החיים' הקדוש, נתקף רעדה, והורה לאנשיו לסגת מייד ואף להציע לרב ולמלוויו מים ומחסה.
שאלו התלמידים את הרב מה ראה לכוון באותם רגעים, והשיבם: "התורה מבטיחה לנו בפרשה שאם נשמע אל המצוות, ה' ייתן את מטר הארץ וישמור עלינו. כיוונתי בכל כוחי לקבל עליי גם את המצוות הקלות ביותר שאדם נוטה לזלזל בהן, מתוך הבנה שאין מצווה קטנה אצל מלך מלכי המלכים. כשאדם מכפיף את רצונו הקטן לפני הבורא, הטבע כולו משתעבד אליו ומגן עליו".
