שלב הסיכומים

הגענו לשלב הסיכומים. פרשת ויחי חותמת את ספר בראשית, הוא "ספר הישר" – ספרם של אבות האומה, שנקראו 'ישרים', ואת מסע חייהם המרתק ורב התהפוכות, מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב, של יעקב אבינו ובנו יוסף.

ספר בראשית מתייחד בהיותו סִפרם של יחידים ומשפחות. בספר העוקב, חומש שמות, נפגוש כבר עַם, ונתוודע לסִפרו של "עַם בני ישראל" ולסיפורו.

כראוי לספרם של יחידים, פרשת ויחי מתמקדת בברכות הפרטניות שבירך יעקב אבינו כל אחד מבניו. אין זו ברכה קולקטיבית, רווית פאתוס, שמאלץ וקלישאות, אלא "ברכה" מורכבת, לעתים חריפה ונוקבת, כראוי לכל אחד מן הבנים, לפי מהלך חייו, אופיו ומעשיו.

מברכותיו של יעקב ניתן ללמוד פרק גדול וחשוב במסכת "ברכות". לא רק לשעה, אלא גם לדורות.

ראשית, הברכה חייבת להיות קצרה. ממוקדת. לא הררי מלים אלא מלים ספורות, מדודות, שקולות, האוצרות בתוכָן עושר רב. מועט המחזיק את המרובה. קב – ונקי.

שנית, הברכות עשירות בדימויים מעולם הטבע, החי והצומח, ולכל אחת מהן ייחוד סגנוני משלה. אין זו ברכה "מן המוכן", הנכתבת כלאחר יד, נשלפת ממעבד תמלילים אוטומטי או מתוכנַת "בינה מלאכותית", אלא טקסט שמאחוריו קיימת חשיבה רבה ושיקול דעת, מה לומר ומה לא לומר.

שלישית: כאמור לעיל, לעתים – לפחות בברכות שלושת הבנים הראשונים – ראובן, שמעון ולוי – ה"ברכה" אינה כוללת דברי שבח ופיוס, טבולים בדבש כצפיחית ורוויים שמן זית זך, עטופים בשכבת אגו עבה וטפיחה על השכם, אלא דווקא דברי מוסר נוקבים וקשים ולצידם הצבת יעד וייעוד, ואתגרים לא פשוטים.

ללמדך, שכדי שתהא הברכה ראויה לשמה, עליה להיות אמיתית. לא ברכה העטופה בטיח ומרוחה בשפריץ, מסתירה את האמת הלא נעימה, מחממת ומלטפת, אלא ברכה כנה, המציבה בפני המתברך גם יַַעַד גם ייעוד. ברכה, שאפשר ולרגע נראית קשה עד מאד, אבל לטווח הארוך תועלתה רבה מנזקה. הצבת אתגרים משמעותיים וחשיפת האמת, וכל האמת, עשויים להיות מאד לא נעימים לשעתם, אבל רק כך ניתן לפעול לתיקון המעוות ולהבטיח שלא יחזור על עצמו בעתיד.

רביעית: יעקב אבינו מודע לכך – מאונס או מרצון – שככלות הכל, לא הכל תלוי בו. על הפסוק שפותח את מסכת הברכות (מט, א) " וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו וַיֹּאמֶר הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים", דרשו חז"ל (ורש"י מביא דבריהם על אתר) שיעקב אבינו "ביקש לגלות את הקץ", אלא ש"נסתלקה ממנו שכינה(!) והתחיל אומר דברים אחרים".

ללמדך, שגם יעקב אבינו אינו כל יכול. הוא יכול לנסות ול"חַשֵב את הקץ", אך לקב"ה עשויות להיות תכניות אחרות, שונות  לחלוטין. כמאמר הפתגם היהודי: "האדם חושב, והקב"ה שוחק".

רעיון זה בא לביטוי גם בברכה לאחד מבניו. "יְהִי דָן נָחָשׁ עֲלֵי דֶרֶךְ, שְׁפִיפֹן עֲלֵי אֹרַח, הַנֹּשֵׁךְ עִקְּבֵי סוּס, וַיִּפֹּל רֹכְבוֹ אָחוֹר", מברך אותו יעקב. אבל מיד הוא מוסיף שלמרות הנחש הנושך, ולמרות נפילת הרוכב אחור, עדיין חייבים לצפות לישועת שמים, כנאמר בפסוק העוקב: "לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי ה' ".

התרגומים – וכמותם חז"ל – דרשו פסוק זה על אחד מבני בניו של דן, שמשון הגיבור. ראשיתו, מעשי גבורה עילאיים, אבל סופו – "נתנבא שינקרו פלשתים את עיניו, וסופו לומר (שופטים טז, כח) "זכרני נא וחזקני נא אך הפעם".

ללמדנו, שבשונה מהמחשבות הצפות ועולות לעתים, גם בקרב אנשי "הצבא החזק ביותר במזרח התיכון", של המדינה בעלת עוצמה גרעינית (לפי פרסומים זרים), לא די ב"כוחי ועצם ידי", ויהא זה אפילו כוחו של שפיפון ארסי המסוגל להכיש את עקב הסוס ולהפיל רוכבו אחור.

גם "ישראל", השֹורֶה עם אלקים ועם אנשים ויכול להם, יודע שבסופו של יום, רק ישועת ה' – היא הפועלת בעולם.

בבואו לשאת את "נאום הסיכום" שלו, מביט יעקב לאחור. למראית עין, יש לו הרבה במה להתגאות. משפחה ברוכת ילדים, עשרות נכדים, בן שמכהן בכהונה הרמה כמִשְנֶה למלך מצרים, עושר כלכלי.

אבל מתוך כנותו ויושרתו, ומכוח מידת האמת הטבועה בו ("תתן אמת ליעקב"), יודע יעקב שהדרך אל המנוחה ואל הנחלה, אל השלווה שביקש לישב בה (ראו רש"י בראש פרשת וישב) עדיין ארוכה מאד.

כפי שאמר לפרעה (בראשית מז, טו), הוא נוכח פעם נוספת, ש"יְמֵי שְׁנֵי מְגוּרַיו" היו "שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה, מְעַט וְרָעִים… וְלֹא הִשִּׂיגוּ אֶת יְמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אֲבֹתַי בִּימֵי מְגוּרֵיהֶם".

יעקב אינו מסתיר דבר ואינו מטייח דבר. הוא יודע, שכמו ב"עולם האמת" שהוא ניצב לפתחו, רק חשיפה כנה, מלאה ואמיצה של מלוא עובדות העבר, עשויה להביא עמה ברכה להווה למען תיקון המעוות ועתיד טוב יותר.

בדרכו האחרונה, מבקש האב להנחיל לבניו ולדורות הבאים את ערכי היסוד, את מורשת יעקב. עיקרה: בידי כל אחד מאתנו מסורים גם כוח גם אחריות. עלינו לפתח ולטפח מורשת זו ולהנחילה לילדינו.

ערכים ולקחים אלה, שאנו מטמיעים היום, עשויים לעצב את עתידם של צאצאינו, ולהבטיח את שימור המורשת והעברתה מדור לדור.