ספוקויני יעקבשבע פעמים מופיעה המילה 'ארץ' בברכת ה' ובהבטחת הארץ בתחילת פרק ח' [ז-יא], ולא בכדי. מדובר במהלך דו-כיווני: מחד גיסא, מובטחת לעם ישראל ארץ טובה בעלת שפע רב; מאידך גיסא, מזהיר הכתוב את עם ישראל לא לשכוח את חסדי ה' בהגיעו אל השפע.
הנטייה הטבעית של האדם הַשָּׂבֵעַ, היא לבטוח בעושרו ובכוחו ולשכוח מהר את שנות הרזון. כל עוד נאבק העם על עצם הכניסה לארץ, על עצמאותו ועל ביטחונו, יעריך כל הישג. עם זאת, כאשר השפע יאמיר, ימהר לחשוב: "וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה" [יז].
לכאורה, מה רע בחשיבה הזו, בה האדם מאמין בכוחו, אחרי שאכל מרור והגיע אל היעד? הכתוב עונה: "וְהָיָה אִם שָׁכֹחַ תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ וְהָלַכְתָּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַעֲבַדְתָּם וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן" [יט]. אין חלל ריק. אם לא הולכים בדרך ה', הולכים בדרך אלילית. עושים מהטפל עיקר ומהעיקר טפל, ונטפלים לכל דבר שבקדושה. כי שפע שאין עמו אמונה, הוא אליל מסוכן המשכיח ערכים ומנציח רדיפת צרכים.
ביום רביעי, כ' אב תרצ"ח [17.8.1938], בעיצומם של מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט, עלה על הקרקע מושב בית יהושע, בידי חניכי תנועת 'עקיבא'. היו אלה ימי טרור ערבי רצחני. הדרכים היו בחזקת סכנה, והיישוב היהודי נדרש לדריכות והתגוננות.
shai-pal
תחילת ה'מאורעות' [שם 'מכובס' לפרעות] בשנת תרצ"ו, אז העלה 'הוועד הערבי העליון' בראשותו של המופתי חאג' אמין אל-חוסייני, שלוש דרישות: לאסור באופן מוחלט עלייה יהודית, לאסור מכירת קרקעות מערבים ליהודים בא"י, ולהקים בארץ שלטון ערבי. הנציב העליון דאז היה ארתור ווקופ, מגדולי תומכי הציונות בשלטון הבריטי. הוא סירב לדרישות הערבים, והם בתגובה פתחו בשביתת מסחר כללית, כולל השבתת נמל יפו, 'עד להשגת הדרישות'. במקביל, החלו בהסתערות חמושה על יישובים ובפיגועי ירי בדרכים. ווקופ גייס כוחות והצליח לדכא את 'המרד הערבי' בארץ.
התגובה הציונית הייתה חכמה ויעילה. את השבתת נמל יפו ניצלו בחידוש הבקשה להקמת נמל בת"א. בעבר דחוה הבריטים, אך עתה קיבל זאת ווקופ. היהודים עבדו בשלוש משמרות והשלימו במהירות את הקמת הנמל.
על השבתת המסחר, הגיבו הציונים בהקמת חברת 'תנובה', שותפות בין מגדלים ומשווקים של תוצרת חקלאית עברית. תנובה מילאה בהצלחה את מקומם של הסוחרים הערבים.
על הפיגועים נגד היישובים, הגיבו הציונים בהקמת יישובי 'חומה ומגדל': סדרת יישובים שנועדה ליצור רצף טריטוריאלי בין היישובים היהודים. בית יהושע היה אחד מהם. סגנון ההתיישבות הזה ענה על צורכי הביטחון וצורכי ההתיישבות גם יחד. בד"כ, הייתה זו גם התיישבות גושית. כמה יישובים בעלי אופי דומה, שתפסו שטח. הצורך בהתיישבות זו גבר לאחר המלצות ועדת פיל [1937] לחלק את הארץ.
הוועדה העניקה ליהודים בסה"כ 17% משטח הארץ. השטח היהודי לא כלל את ירושלים, חברון והנגב. לערבים, העניקה הוועדה את רוב השטח. הנציב ווקופ, עליו אמר ויצמן "הוא יותר ציוני מאיתנו" סולק, ואת מקומו ירש הרולד מק-מייקל האנטי-ציוני.
למרות זאת, נמשכה תנופת ההתיישבות, ובשנת 1938 הוקמו 16 יישובים בסגנון 'חומה ומגדל'. בלילה אחד הוקם יישוב, וכשעלה אור הבוקר הייתה זו עובדה קיימת. "כאן יש להעיר", כתב מרדכי נאור, "שלרשות האסטרטגיה ההתיישבותית לא עמד 'צבא' הכפוף לפקודות. להפך, כל כולה ינקה מנכונותם של חלוצים, בני הארץ ועולים, להעמיס על עצמם את משימות ההגנה. חלוצי ההתיישבות היו כעין צבא שהתגייס מעצמו והעמיד עצמו לפקודת המוסדות. תבע להציב לו אתגרים ולהטיל עליו משימות".
זה היה הלך הרוח כאשר היה העם היהודי עם הגב אל הקיר. את כל זה חובה לזכור גם היום ולהודות לה' על השפע וברכת הארץ.
Yaakovspok1@gmail.com.
