הדודאים נתנו ריח – מה בין פרשת ראובן ויוסף לנר חנוכה?

פרשתנו מתארת מציאות קשה מאוד של מאבקים בין אחים, בתוך ביתו של יעקב אבינו. רבות נכתב על היחסים המתוחים הללו, ועל השלכותיהם על ההיסטוריה של האומה. אולם, דומה שניתן למצוא פן חדש באמצעות מדרש מופלא, שמקורו עלום.
ר' שלמה קלוגר (מהרש"ק), גאון ישראל (פעל לפני כ-150-200 שנה בליטא), ייחד ספר לבחינת מהותו של חג החנוכה. ספרו "קהלת יעקב" מאגד עשרות רבות של דרשות שנשא על החג, ועל בחינותיו הרבות. את החלק הראשון של הספר מכילות למעלה מעשרים דרשות שונות שנשא על מדרש אחד קצרצר בן חמש עשרה מלים בלבד. מדרש זה, שמובא בידי מחבר ספר "זכור לאברהם" , לא נמצא באף אחד מן המדרשים המקובלים בפנינו. כך מעיד מהרש"ק, שעל בקיאותו אין צורך להכביר במלים (גם ידי, יד כהה, לא הצליחה לאתר את המדרש; הוא מובא גם אצל ספר בת עין לר' אברהם דב מאוביטש, מגדולי החסידות). אולם, אם חכם דגול זה הביאו, מן הראוי להתבונן בו:
"הדודאים נתנו ריח – זה ראובן שהציל את יוסף, ועל פתחינו כל מגדים – זה נר חנוכה".
כוונת המדרש סתומה למדי במבט ראשון, ועל כן מהרש"ק עמל ופתח לפנינו פתחים רבים בהבנת מדרש פליאה זה. נראה שאפשר ליישב מדרש זה בהבנת ההבדל היסודי והבסיסי בין הנהגתו של ראובן, להנהגתם של החשמונאים. המדרש קובע שראובן הציל את יוסף, ואמנם, לשון זו לקוחה מהתורה עצמה. שהרי כתוב (בראשית לז, כא): "וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם וַיֹּאמֶר לֹא נַכֶּנּוּ נָפֶשׁ". ובהמשך, מעיד הכתוב שכוונתו של ראובן היתה "למען הציל אותו". על כך אומר רש"י (שם פס' כב):
"למען הציל אותו – רוח הקודש מעידה על ראובן שלא אמר זאת אלא להציל אותו, שיבא הוא ויעלנו משם. אמר אני בכור וגדול שבכולן, לא יתלה הסרחון אלא בי".
חשוב, עם זאת, לשים לב גם לסיפא של דברי רש"י, באשר לנימוק שמביא ראובן. האם בזמן שחייו של יוסף אחיו תלויים מנגד אמור ראובן להתעסק בשאלת במי יתלה הסרחון? אולם, אנו מגלים שהתנהגות זו היתה שגרה אצל ראובן. המדרש (בראשית רבה פד, טו) מגלה לנו מה מקור הקשר המיוחד של ראובן לאחיו יוסף:
"רבנן אמרי: אמר ראובן הוא מונה אותי עם אחי ואיני מצילו?! אני הייתי סבור שנדחיתי מכח אותו מעשה (=בלבול יצועי אביו), והוא מונה אותי עם אחי, שנאמר 'ואחד עשר כוכבים משתחוים לי' ואיני מצילו?!".
בעוד שאר האחים שמעו מחלומות יוסף מגמה של התנשאות, ראובן מצא בהם נחמה גדולה. למעשה, יש כאן נימה אירונית, שהרי למען האמת ראובן לא היה צריך לשמוע את יוסף קובע שהוא אחד מן האחים. ברור לכולנו שהשאלה אם ראובן יידחה מכלל האומה אינה תלויה אלא בו, אולם נוח לראובן להטיל את יהבו על יוסף. מכח אותה קביעה קונטרוברסלית של יוסף מרגיש ראובן אחראי על יוסף, אבל, מדוע הוא עושה רק חצי עבודה? אומרים חז"ל (ויקרא רבה לד, ח):
"אמר ר' יצחק למדתך תורה דרך ארץ, שכשיהא אדם עושה מצוה יהא עושה אותה בלב שמח, שאלו היה ראובן יודע שהקב"ה מכתיב עליו (בראשית לז) וישמע ראובן ויצילהו מידם, היה טוענו ומוליכו אצל אביו. ואלו היה יודע בועז שהקב"ה מכתיב עליו ויצבט לה קלי עגלים פטומים היה מאכילה".
לאמור, הבעיה של ראובן היתה שלא ידע שהדברים מיועדים לפרסום. מאחר שראובן הכריע והגיע להחלטותיו בארבע אמותיו האישיות, הוא לא חש חובה לדווח עליהם ברשות הרבים. לפיכך הוא לא מימש את יכולת ההצלה שלו, את מנהיגותו. יתר על כן, השכר הגדול שניתן לו בזכות הצלתו אינו אלא שפתחה בו התורה בהצלה, והעניקה את עיר המקלט הראשונה בנחלת ראובן (ראה מכות י,א; בראשית רבה שצוטט לעיל, ועוד מקורות רבים). זהו הביאור הקלאסי להתנהגותו של ראובן – רוצח בשגגה. זה שאיננו ממצה את מאמצי ההצלה, שאיננו מנסה בכל כוחו, אלא רק במחצית כוחו, שלא ביצע את כל הוראות החוק במלואן, ועל ידי כך הגיע למציאות הקשה של רצח בשגגה, בחוסר תשומת לב. מקוממת במיוחד היא מימרת חז"ל (פסיקתא דרב כהנא כד, ט) על כך שראובן היה עסוק בשקו ובתעניתו, ולכן "נעלם" באמצע מאמצי ההצלה שלו. איזה מחזה משובב נפש הוא למצוא את האח הבכור והאחראי עסוק בתשובתו האישית, במעמדו לפני קונו, בעוד אחיו הצעיר נתון בבור (בהתאם לעצתו), מוקף באחים המבקשים להורגו נפש. הדבר בא לידי ביטוי בלשון הכתוב המפורשת (בראשית לז, כט-ל):
"וַיָּשָׁב רְאוּבֵן אֶל הַבּוֹר וְהִנֵּה אֵין יוֹסֵף בַּבּוֹר וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו. וַיָּשָׁב אֶל אֶחָיו וַיֹּאמַר הַיֶּלֶד אֵינֶנּוּ וַאֲנִי אָנָה אֲנִי בָא".
ראובן קורע את בגדיו, ואנו, בתמימותנו בטוחים שהסיבה לכך היא צערו על חדלון מאמצי ההצלה שלו, על גורלו של אחיו. אולם, התורה שמה בפיו דברים מזעזעים – "ואני אנה אני בא". אף בעת מצוקה כזו חושב ראובן על עצמו, על מעמדו המשפחתי. גם בעת המצוקה במצרים, מול יוסף השליט, מתגלית שוב דמותו של ראובן באורח דומה (בראשית מב, כא-כב):
"וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנֲנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת. וַיַּעַן רְאוּבֵן אֹתָם לֵאמֹר הֲלוֹא אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם לֵאמֹר אַל תֶּחֶטְאוּ בַיֶּלֶד וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וְגַם דָּמוֹ הִנֵּה נִדְרָשׁ".
האחים מכים על חטא, ומצרים על מעשיהם הנלוזים, ואילו ראובן חש צורך עז לנקות עצמו מהבושה, להאשים את האחים במחדליו האישיים! (גם בעת ההתלבטות הגדולה של יעקב אם להסכים לשילוחו של בנימין מצרימה מציע ראובן הצעה מדהימה אם לא ישוב בנימין: "את שני בני תמית", כאילו מיתתם של בניו אמורה לפגוע בראובן ולא ביעקב, וכאילו בניו אשמים בדבר מה. מנגד, יהודה, האחראי מבין האחים, אומר ליעקב: "אנכי אערבנו, מידי תבקשנו", לוקח על עצמו את האחריות, ולא מגלגלה על אחרים. ראה על כך תנחומא מקץ סימן ו).
התנהלותו של ראובן, "המציל" הגדול, מסוכמת על ידי המדרש בקצרה: "הדודאים נתנו ריח – זה ראובן שהציל את יוסף", מתן הריח איננו מספק תוכן אמיתי, הוא משרה אווירה בעלמא. מנגד, "ועל פתחינו כל מגדים – זה נר חנוכה". החשמונאים הם תמונת הראי של ראובן. היכולת שלהם לקחת אחריות על כל האומה, גם כאשר ניכר שמרבית בני העם אינם מבקשים להסתופף תחת כנפיהם, ותחושתם העמוקה, שהובילה אותם למעשים גדולים – היא שהכריעה את הכף נגד היוונים. שכן, נגד תעצומות נפש של קדושה כאלה אין כח בעולם שיכול להתמרד. החשמונאים הבינו שאיש מלבדם לא ינקה את ישראל מזוהמת האלילות ומהנהייה אחרי כזבי היוונים, על תרבותם הקלוקלת ותפיסת עולמם המעוותת. הם סירבו להיכנע לתכתיבים אופנתיים, ודבקו באמונת אבותיהם. לפיכך, את נר החנוכה אנו מדליקים מחוץ לבית, בדיוק באופן שבו נהגו בית חשמונאי, נס להתנוסס. מגמת ההחצנה של עקרונותיהם, המוכנות לשלם מחיר כבד בעד העקרונות של האומה – הכריעה את המאבק. לפיכך הם משולים למגדים, בעלי תוכן ממשי, ולא לריח בעלמא.
אם נחבר את שני הלימודים הללו גם יחד, זה של ראובן וזה של החשמונאים, נלמד עד כמה מעורבות חברתית מתוך חתירה לחיי שלום פנימיים באומה, ערכיים ורוחניים, אך גם גופניים, איננה יכולה להיפטר בסיסמאות ריקות. המבקש לשנות את אופיה של האומה, ולהתוות לה קו ערכי ברור חייב להאמין בתפיסת עולמו, ולחתור למימושה בכל כלי אפשרי. אין להסתפק בדאגה חיצונית גרידא, ובביטויים מן השפה ולחוץ. הצלה של הזולת, גשמית (לנוכח הפרעות והאלימות המכוערים שאנו נתקלים בהם חדשות לבקרים) ורוחנית (לנוכח הבורות והבערות הרווחים כעת, בעידן של הפרטת החינוך ודילולו מתכנים משמעותיים, תוך הפחתה בערך המחנכים) – היא קריאה ערכית חזקה ומהדהדת, שחובה עלינו לשעות לקריאתה.
תשס"ח