מערכת שבתוןיתגדל ויתקדש שמיה רבא
בנימין מונק – מנהל מכון ירושלים לחזנות
לפני ימים מספר צוין יום עשרה בטבת כ"יום הקדיש הכללי" לקדושי השואה. אמירת הקדיש היא חלק חשוב ביותר בתפילה עד שאמרו חז"ל: "בשעה שישראל נכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ועונין יהא שמיה הגדול מבורך, הקב"ה מנענע ראשו ואומר אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך!" (ברכות ג.) וכן: "כל העונה יהא שמיה רבא בכל כוחו קורעין לו גזר דינו" (שבת קי"ט). משום חשיבות אמירת הקדיש מופיע בהלכה: "אין פוחתין משבעה קדישים ליום שנאמר שבע ביום הללתיך" (משנה ברורה או"ח נ"ה) וכמו הקדושה אמירת הקדיש צריכה להיאמר במנין, ואין לדבר בשעת אמירת הקדיש.
המקור לאמירת הקדיש לעילוי נשמת הנפטר, הוא מעשים שונים שמובאים במדרש ובזוהר בדבר תנאים אשר פגשו אנשים שנפטרו כבר מן העולם ולא היתה להם תקנה אלא בכך שבניהם של אותם הנפטרים יאמרו "קדיש" או "ברכו" ובכך תמצא נשמתם את תיקונה (תנא דבי אליהו זוטא פרק י"ז , זוהר פרשת אחרי מות). כך גם מובא ע"י הבית יוסף (יורה דעה שע"ו) בשם הכלבו כמקור לאמירת הקדיש הגורמת עילוי לנשמת הנפטר. משום כך התקבלה אמירת ה"קדיש" על חלקים רחבים בעם – גם כאלו שאינם שומרים מצוות בקביעות המקפידים מאד לומר קדיש על יקיריהם שנפטרו.
המוטיב המרכזי ב"קדיש" הוא האדרתו וקידוש שמו של הקב"ה והוא על פי הפסוק "והתגדלתי והתקדשתי" (יח' לח,כג) האמור במלחמת גוג ומגוג. כאמור לעיל חלק מרכזי נוסף הוא אמירת "יהא שמיה רבא"המבוסס על שני פסוקים: "יהי שם ה' מבורך מעתה ועד עולם" (תהילים קיג,ב) ו"להוא שמה די אלהא מברך מן עלמא ועד עלמא" (דניאל ב,כ).
הסיבות לאמירת ה"קדיש" בלשון ארמית הם שונות ומגוונות. בטור (סימן נ"ו) מובא כי הטעם הוא "מפני המלאכים שלא יתקנאו בנו שאנו משבחים שבח נאה כזה", כמו כן, מובא בזוהר כי דוקא בלשון הזה יפה כוחו של הקדיש ל"שבר את הקליפות הקשות" – ומוסיף על כך הבית יוסף: "ומכאן יש להתבונן כמה יש לכוין בקדיש וכמה יש להשתדל לענות אותו". אך מנגד יש האומרים כי לשון ארמי הוא רק תרגום של הקדיש מלשון הקודש, ונהגו לומר אותו בלשון ארמי כי היו אומרים אותו לאחר הדרשה שנאמרה בימים ההם בלשון זו – לשון ארמית
תשס"ח
