הרב אליעזר חיים שנוולד (ראש ישיבת ההסדר 'מאיר הראל' מודיעין)פרשת ויחי, החותמת את ספר בראשית ואת תקופת האבות, נקראת על שם פתיחתה: "ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה ויהי ימי יעקב שני חייו שבע שנים וארבעים ומאת שנה, ויקרבו ימי ישראל למות, וגו'" (בראשית מז כח). בתחילתה עוסקת הפרשה במותו של יעקב ובקבורתו במערת המכפלה. לפני מותו אוסף יעקב את בניו סביב מיטתו, מברך אותם ומייעד כל אחד מהם ליעודו המיוחד בתוך בית ישראל. בהמשך מזכירה הפרשה את מות רחל, ובסופה את מותו של יוסף וצוואתו על הקבורה בארץ כנען. ההפטרה עוסקת במיתתו של דוד וצוואתו. דומה לכך גם פרשת חיי שרה, שנקראת על שם חייה של שרה ועוסקת במותה ובקבורתה, ובסופה גם במות אברהם.
רבים שואלים מדוע הפרשה, שעוסקת במוות, נקראת על שם החיים?
המהר"ל הזכיר את הכלל: "וכן כל הדברים נקנה הידיעה בהם מן ההפך, כי מן מראה השחור יכול לדעת מראה הלבן שהוא הפכו, וכן כל ההפכים, מן האחד נקנה הידיעה בהפך שלו. ומוסכם הוא כי 'ידיעת ההפכים הוא אחד'" (נצח ישראל – פרק א).
פרשת 'ויחי' שעוסקת ב'מוות' ובסופיות החיים מהווה מפתח להבנת משמעות החיים ותכליתם. האדם לא הגיע לעולם רק כדי להתקיים, והחיים אינם רק תהליך ביולוגי, סתמי, מכאני של האורגניזם, שבשלב מסויים הם מגיעים אל קיצם. ימי החיים הם פוטנציאל, קצוב בידי שמים, שמאפשר לאדם לפעול בעולמו, ליצור בהם דברים ברי משמעות, להשפיע ולהטביע חותם: "ימי החיים ניתנו להוציא על ידם מן הכח אל הפועל בוודאי איזה דבר ממשי" (עולת ראיה ח"א עמ' קה). הייעוד והתכלית של החיים מהווים 'מצפן' שמכוון את האדם כיצד להתנהל בחייו כדי לממשם. 'איכות החיים' תלויה באיכות העשייה והיצירה שהאדם יצר בעולמו. ישנן מדרגות בעשייה על פי הערכיות שלה, הנמדדת לאור המדדים האלוקיים. אך יש גם כאלה "שאע"פ שעשו איזה דברים בימי חייהם, מאחר שלא קנו על ידי הדברים הללו השלמה עצמית, הראויה להיות נחשבת למציאות של אמת לפני האמת העליונה וגו' " (שם). חז"ל התייחסו ל'חיים' ללא ערכיות וללא משמעות כ'מוות'! למרות שמבחינה ביולוגית טכנית הם חיים: "'כי החיים יודעים שימותו' – אלו צדיקים שבמיתתן נקראו חיים וכו'. 'והמתים אינם יודעים מאומה' אלו רשעים שבחייהן קרויין מתים וכו'" (ברכות יח א).
בשל כך גם אמרו חז"ל ש'יעקב אבינו לא מת!' למרות שמבחינה ביולוגית הוא נפטר: "יעקב אבינו לא מת! אמר ליה, וכי בכדי ספדו ספדניא? וחנטו חנטיא? וקברו קבריא? וכו'… מה זרעו בחיים, אף הוא בחיים!" (ברכות יח א). כיוון שזרעו ממשיך את דרכו ואת תורתו, הרי הוא חשוב כמי שממשיך את חייו.
דווקא כאשר החיים מגיעים אל קיצם ומתברר היקף המפעל שנעשה במהלכם, ניתן להבחין למפרע באיזה מידה החיים היו משמעותיים, לשעתם ולעתיד.
השבוע ציינו בי' בטבת גם את יום הקדיש הכללי לזכר חללי השואה. בספרו 'האדם מחפש משמעות' מציין הפסיכולוג ויקטור פרנקל, ששרד את מחנות הריכוז בשואה, שהמשמעות לחיים היא אשר נתנה את הכח לחיות ולהתמודד עם התופת, למרות החולשה הפיזית. אלה שאיבדו את המשמעות לחיים לא שרדו.
התורה מכוונת את האדם למצות את הפוטנציאל הגנוז בימי חייו באופן המכסימלי ולצקת בהם משמעות ייחודית, ע"י לימוד התורה, קיום מצוות, הירתמות לעשיה ערכית ולחסד וכו'.
בעידן הפוסט מודרני של טשטוש הערכים, חלה שחיקה במוחלטות של ייעוד החיים לתכלית ערכית. בהתמודדות עם אתגרי עולם העשייה צריך כל אחד לבחון כיצד הוא ממצה את ימי החיים לשם עשיה משמעותית בעלת ערך שתקדם את העולם, ותטביע את חותמה גם לעתיד. (ויחי תשפ)
