הרב אברהם רזניקוב (רב המרכז הרפואי איכילוב, תל אביב)מחתונת יעקב עם לאה ועם רחל נלמד יסוד הלכתי, 'אין מערבין שמחה בשמחה'. בתלמוד הירושלמי למדו זאת ממה שאמר לבן "מַלֵּא שְׁבֻעַ זֹאת וְנִתְּנָה לְךָ גַּם אֶת זֹאת" (בראשית, כ"ט כ"ז) ולא השיא לו שתיהן בשבוע אחד (מועד קטן א' ז'). בבבלי למדו כלל זה מחנוכת בית המקדש, שלא עשאוה בחג הסוכות: "וַיַּעַשׂ שְׁלֹמֹה בָעֵת הַהִיא אֶת הֶחָג וְכָל יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ קָהָל גָּדוֹל מלבוא חֲמָת עַד נַחַל מִצְרַיִם לִפְנֵי ד' אֱלֹקינוּ שִׁבְעַת יָמִים וְשִׁבְעַת יָמִים אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם" (מלכים א' ח' ס"ה), שאף על פי שהיה לו לשלמה לדחות את שמחת החנוכה לימי החג – כדי שלא יתבטלו ישראל ממלאכה כל כך זמן (תו"ס שם ד"ה 'איבעי ליה למינטר') – מכל מקום לא דחה לפי שאין מערבין שמחה בשמחה.
השמחה נחשבת כרגש התורם לבריאות האדם. היא משפרת את תפקודם של הגוף והמוח בכל המובנים. על פי חקר המוח, הרגשת השמחה מתבטאת בהפרשה של מוליכים עצביים הגורמים עוררות והנאה, כגון, סרוטונין, דופמין, אנדורפינים ועוד. במחקר אחד נבדקה דרגת האופטימיות או הפסימיות של אנשים. שמונה שנים לאחר מכן נמצא כי 21 מבין 25 הפסימיים ביותר מתו, בעוד בקרב 25 האופטימיים ביותר מתו רק 6. ההשקפה המנטלית התגלתה כמנבא שרידות טוב יותר מכל גורם סיכון רפואי.
ביהדות השמחה מתוארת כתכונת נפש חיובית ביותר שהאדם צריך לשאוף אליה, שמביאה אותו לשלמות של עבודה רוחנית ומעידה על מצבו השלם של האדם. בפרשת הקללות בתורה נאמר שעם ישראל יגלה מארצו ויעבוד זרים "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹקיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל" (דברים י"ח מ"ז). ומכלל לאו אתה שומע הן. הרמב"ם כותב שהשמחה שישמח אדם בעשיית המצווה ובאהבת הא-ל, עבודה גדולה היא, וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להיפרע ממנו שנאמר 'תחת אשר לא עבדת את ד' אלקיך בשמחה ובטוב לבב' (הל' סוכה ולולב פ"ח הל' ט"ו). עיקרון השמחה ביהדות אינו נחשב כמצווה נפרדת אלא הוא תנאי נדרש בקיום כל מצווה ומצווה.
מספר החינוך למדנו שלאדם יש צורך עז להיות בשמחה כפי שהוא זקוק לאוכל ולשינה: "משורשי המצווה שאדם נכון על עניין שצריך טבעו לשמוח לפרקים, כמו שהוא צריך אל המזון ואל המנוחה ואל השינה…" (מצווה תפח). הרמב"ם פוסק מה היא הדרך הנכונה שאדם צריך להתנהג על פיה. בין השאר הוא כותב: "…ולא יהיה מהולל ושוחק ולא עצב ואונן אלא שמח כל ימיו בנחת בסבר פנים יפות. ודרך זו היא דרך החכמים" (הלכות דעות פ"א הל' ד'). בנוסף מונה הרמב"ם את מצוות השמחה כחלק ממצות "מיצוע המידות" (ספר המצות ח'). ערך השמחה כל כך גדול וחשוב ולו השפעה ממשית על חיי האדם, גם במובן הפיזי של הדברים. את הפסוק במשלי "רוח איש יכלכל מחלהו ורוח נכאה מי ישאנה" (י"ח י"ד). פירש הרלב"ג : "רוח איש – הנה רוח האיש לא די שיסבול הגוף הבריא ויסעדהו ויסודרו ממנו פעולותיו אבל גם בהיותו חולה יכלכל אותו ואולם כשיהיה החולי ברוח בעצמה שתהיה נכאה ונשברת מי ישאנה אין שם מי שישאנה כי החומר הוא מונהג ממנה לא מנהיג ולזה יחלק הגוף בהפעלותיה" (שם,שם). הגר"א פירש: כשהאיש תמיד בשמחה, הוא 'יכלכל מחלהו' – אף שתבוא עליו מחלה, חס ושלום, הוא יכלכל מחלהו ובשמחתו יבטלנה.
גם הרפואה כיום מכירה ביכולת השמחה והצחוק לרפא מחלות. ניתן למצוא בבתי חולים "ליצנים רפואיים" שכל שאיפתם היא להעלות חיוך על פניהם של החולים, גם כדי להעניק הרגשה טובה ולשבור מעט את אפרוריות בית החולים, אבל גם, ובעיקר לחזק את הנפש על ידי שמחה.
(ויצא תשפ)
