חזות גבריאל (ד"ר, ממייסדי 'מידה טובה' לחקר ההיגיון היהודי, מרצה באונ' חיפה, ומקים תנועת 'ואהבת' - עושים טוב בישראל)"'יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי' (דברים לב, ב). אמר רבי יהושע בן לוי: בשעה שעלה משה למרום, עמדו המלאכים להורגו. אמר להם: בשביל שני דברים שנתנו לי מבני אדם, אתם מבקשים להרגני?! כיון ששמעו כך, הניחוהו. משל לסוחר גדול המהלך במקום סכנה, תפשוהו לסטים ובקשו להרגו. אמר להם: בשביל חמשה מנה שיש לי עמי אתם הורגים אותי?! ולא היו יודעים שיש בידו אבנים טובות ומרגליות. אמרו זה לזה: מה בצע בהריגתו, אין עמו כלום. הניחוהו. כשנכנס למדינה, התחיל למכור אבנים טובות שאין להם דמים. אמרו לו הלסטים: אתמול תפשנו אותך ואמרת לנו, אין עמי אלא חמשה מנה, ועכשיו אתה מוציא אבנים טובות ומרגליות שאין להם ערך בעולם. אמר להם: אתמול כשאמרתי לכם כך, בשעת סכנה הייתי עומד" (תנחומא, פרשת האזינו, סימן ח).
הכל מתחיל במילה "יַעֲרֹף". הדימוי של הלקח – התורה – כיורדת כמטר מן השמים אל הארץ, מעורר קושי תיאולוגי חריף שמרעיד את אמות הסיפים: האם התורה היא נכס שמימי מוחלט, או שמא היא עברה תהליך של "לקיחה" והתאמה אנושית? הביטוי "לִקְחִי" (התורה שלי) מציב את משה לא רק כשליח, אלא כשותף למהות התורה, וזהו בדיוק מקור המתח מול המלאכים. המלאכים, בראותם את משה מעז לכנות את התורה "לקחי" – כלומר תורת משה – רואים בכך פגיעה בנשגבותה של התורה האלוקית. הקושי הפילולוגי כאן אינו רק במושג הירידה, אלא בשאלת הבעלות וההנגשה: כיצד רשאי בן תמותה לייחס לעצמו את דברי השם, והאם יומרה זו היא המניע להתנגדות המלאכים?
נציג את הדברים בדרך מעמיקה יותר ונבחן את שורש הסכסוך. הדרשן חושף שמאחורי הפסוק מסתתר מאבק על תוקפה של התורה האנושית. "שני דברים שניתנו לי מבני אדם" הם לוחות הברית השניים, שנוצרו על ידי משה במו ידיו לאחר שבירת הלוחות הראשונים. אלו אינם לוחות שמימיים טהורים שניתנו באש ה', אלא לוחות "אנושיים" שנוצרו בתוך מציאות של חטא ותיקון. הדרשן מבין כאן תובנה עמוקה: המלאכים מבקשים להרוג את משה כי הם סבורים שהוא "מוריד" את התורה לרמה ארצית ירודה, אך משה בתגובתו חושף את התחכום הא-לוהי – הוא משכנע אותם שהתורה השנייה, האנושית, היא בעלת ערך שונה ממה שהם מכירים במרום, ולכן אין טעם להילחם בה.
נבחן כיצד המשל על הסוחר מיישב את הקשיים הללו. המשל מפרק את המתח דרך שלושה שלבים עקרוניים של פתרון. בשלב הראשון, הסוחר מציג בפני הלסטים את ה"חמישה מנה" – המקבילים לחמישה חומשי תורה, שחלקם עוסקים בהיסטוריה ובמציאות אנושית – כדי לשכך את התנגדותם. הפתרון לקושי טמון בכך שהמלאכים מסיקים על סמך "החמישה מנה" בלבד שאין בידי משה אוצר אינסופי, ובכך הם מאפשרים לו לעבור. כלומר, משה פותר את קושי "התורה האנושית" על ידי הצגת הפן המעשי שלה ככיסוי, מה שמוכיח למלאכים שאין צורך בהתנגדותם, שכן היא אינה נתפסת כמרגלית שמימית מאיימת.
בשלב השני, כאשר הסוחר "נכנס למדינה" – כלומר חוזר מן השמים אל הארץ – הוא מתחיל למכור את המרגליות. כאן נפתר הקושי הפילולוגי של "יערוף". המעבר מהשמים לארץ אינו פגיעה בתורה, אלא תהליך שבו התורה מתגלה מתוך הפשט שלה. המלאכים תהו כיצד ייתכן שהסוחר שינה את גרסתו, והוא משיב להם בתשובה המכוננת: "בשעת סכנה הייתי עומד". זהו הפתרון העמוק לכל הקשיים: אין כאן שקר, אלא הכרה שביטוי התורה משתנה בהתאם לזירה. מול המלאכים, בשמים, היה עליו להגן על התורה ולכן הציג את פניה המעשיות והמוגבלות כדי לשרוד את "הסכנה". אך במדינה, בתוך החיים האנושיים, התורה יכולה להופיע במלוא הדרה כ"מרגליות שאין להם דמים". הפתרון של המשל מראה לנו שהמאבק וההסתר הם הכרחיים כדי להביא את התורה לעולם, שכן ללא "שעת הסכנה" במרום, התורה לא הייתה ניתנת כלל.
האנלוגיה מושלמת ומדויקת: כשם שהסוחר אינו משקר אלא מציג את האמת בהתאם לסיטואציה, כך משה רבנו מציג את התורה למלאכים באופן שמאפשר להם להשלים עם קיומה הארצי. ה"שעת סכנה" היא המציאות המורכבת שבה התורה צריכה להופיע, והתשובה של משה לליסטים היא הצדקה לדיאלקטיקה המדרשית: אין כאן סתירה, אלא הבנה שלכל רמה בחיים יש את צורת הופעת התורה המתאימה לה.
המסקנה המפתיעה היא שהתורה הופכת לתורת משה ("לקחי") דווקא משום שהיא ירדה אל המציאות האנושית והתלבשה בלוחות השניים. המאבק מול המלאכים הוא המעבר ההכרחי מהקדושה המופשטת לקדושה המתגשמת בחיינו. הדרשן מלמד אותנו שכל אחד מאיתנו הוא סוחר כזה, הנושא בכיסו מרגליות שמימיות בתוך עולם של לסטים, והאחריות שלנו היא לדעת מתי להציג את ה"חמישה מנה" של העשייה המעשית, ומתי לחשוף את האור האינסופי שאין לו ערך בעולם, כדי להפוך את הארץ ל"מדינה" של תורה מוארת.
