הרב מאיר נהוראי (רב משואות יצחק, יו"ר רבני בית הלל)פרשת כי תצא גדושה ומלאה במצוות, בפרט במצוות חברתיות. בפרשה זו ישנן מצוות רבות, שהוזכרו בחומשים הקודמים וחזרו ונשנו בפרשתנו. אחת מהן היא מצות פריקה וטעינה, הכתובה בספר שמות (פרשת משפטים). שם הכתוב מדגיש שמדובר במפגש בין שני שונאים: "כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּו". לעומת זאת, בספר דברים מדובר על מפגש רגיל בין שני אנשים: "לֹא תִרְאֶה אֶת חֲמוֹר אָחִיךָ אוֹ שׁוֹרוֹ נֹפְלִים בַּדֶּרֶךְ וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָקֵם תָּקִים עִמּוֹ".
ר' מאיר שמחה מדווינסק סבור שהשוני בניסוח הציווי נובע מהתקופה ההיסטורית שבמהלכה נאמרה מצוה זו. ספר שמות מתאר מצוה מתקופת מעמד הר סיני, באחת משעותיה היפות של כנסת ישראל. בהיות האומה- 'ממלכת כהנים וגוי קדוש' היה מותר לשנוא את אלו שעברו עבירות ופרשו מדרכי הצבור. גלי השנאה היו מופנים לחריג, שהיה חוטא בפרהסיה, מפני שכולם היו צדיקים. בספר דברים, לעומת זאת, הציווי נאמר לאחר חטא העגל, ולאחר חטאים נוספים שאירעו במדבר. בתקופה זו החטאים שכיחים, והחוטאים מצויים ולכן יש להקפיד להימנע מלשנוא את החוטאים. טוב יעשה מי ששונא את החוטא, שיבדוק את מומיו תחילה, ויתכן שיגלה שהוא לא טוב יותר מחברו החוטא, ובלשונו של בעל "משך חכמה": "ראיתי בני עליה והם מועטים". לכן, בספר דברים התורה אינה משתמשת בטרמינולוגיה של 'שנאה' והעבירה לנו מסר גם לימינו בהסתכלות על האחר.
בעוונותינו הרבים אנו נכשלים בשנאת אחים, ומצווה זו יכולה לשמש עבורנו 'כלי טיפולי' שיעזור לנו בהתמודדות עם השנאה. כדברי הגמרא במסכת בבא מציעא (לב ע"ב) :
"תא שמע: אוהב לפרוק ושונא לטעון – מצוה בשונא כדי לכוף את יצרו. ואי סלקא דעתך (ואם עולה על דעתך) צער בעלי חיים דאורייתא, הא עדיף ליה! – אפילו הכי, כדי לכוף את יצרו עדיף".
הגמרא מתארת מציאות בה אדם פוגש שני אנשים שונים הזקוקים לעזרתו. האחד, אוהבו וידידו, המבקש עזרה בפריקה. והאחר- שונאו, המבקש עזרה בטעינת המשא. בדרך כלל, ההלכה מעדיפה את העזרה בפריקה מאשר את העזרה בטעינה. המשא שעל גבי הבהמה כבד, והפורק את המשא מונע צער בעלי חיים. אולם במקרה שלפנינו, נוצרה הזדמנות אדירה לאדם להושיט יד לשונאו. חז"ל סבורים, שלמרות שאיסור צער בעלי חיים הוא מהתורה, נדרש האדם לעזור לשונא ולטעון את המשא ונימוקם "כדי לכוף את יצרו". התוספות במקום מקשים מדוע? הרי אדם רשע מצוה לשונאו? ותירוצם: "ויש לומר, כיון שהוא שונאו גם חבירו שונא אותו דכתיב: 'כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם', ובאין מתוך כך לידי שנאה גמורה ושייך כפיית יצר".
אדם בדרך כלל מרגיש כששונאים אותו. קשה לרמות, קשה להעמיד פנים, וכל שנאה עלולה להתפשט, שכן ברגע שפלוני שונא את אלמוני הרי שאלמוני שונא את פלוני– כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם, הכל שקוף. לכן, המפגש עם השונא יוצר "חלון הזדמנויות" לשיפור היחסים. מדובר במפגש קשה ותובעני, שבמהלכו נדרש האדם לוותר מכבודו ולעזור לשונאו בעת מצוקתו. 'כפיית היצר' זו מלאכה קשה, אבל היא נושאת פירות. לפעמים לא צריך להרחיק לכת כדי לאתר אויבים או שונאים, פעמים הם נמצאים קרוב אלינו. צריך למצוא 'שעת כושר' של כפיית היצר.
ההקשבה לקול השופר בחודש אלול מאפשרת לנו לחדור פנימה ללב ולמצפון. נדרשת מאתנו השתדלות יתרה לעשות מעשה קטן של קירוב לבבות, של עזרה ואהבה גם למי שאין אנו אוהבים ובכך להיות אגודה אחת לפני אבינו שבשמים.
(כי תצא תשעו)
