ד"ר ניצה דורי (חוקרת ספרות ילדים, ספרות עברית וספרות לאדינו, nitsa.dori@gmail.com)"הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה, וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי"
יש בפרשת האזינו משהו שונה מפרשות אחרות. משה אינו מצווה, אינו מוכיח ואינו מנהל משא ומתן. הוא שר. הוא מבקש מן השמים ומן הארץ להקשיב. רגע לפני מותו, משה מבין אולי את אחת התובנות החשובות ביותר בחיי אדם: לפעמים הדבר שאנחנו זקוקים לו יותר מכול הוא לא עוד תשובה – אלא היכולת להקשיב.
אנחנו חיים בתקופה רועשת. חדשות, רשתות חברתיות, ויכוחים, דעות, פרשנויות, סרטוני העצמה וטיפים לחיים מציפים אותנו מכל עבר. "חוכמת ההמונים" ברשת, שראשיתה בהצפת טיפים לחיים קלים במטבח ומול המראה, התגלגלה מהר לתורת עשה ואל תעשה מול האנשים שמולנו. סרטוני העצמה שהמסר שלהם הוא – אתה בסדר, אתה צודק, אין כמוך. מול אינספור תובנות שמאיצות בך להתרחק מסביבה רעילה, אין ולו סרטון אחד שנותן לך איזו עצה טובה למקרה ואתה הוא אותה סביבה מקניטה ומנמיכה.
פרשת האזינו מזמינה אותנו לשאול שאלה לא פשוטה: האם אנחנו באמת מקשיבים?
לא רק לאחרים. גם לעצמנו.
האזינו היא, במובן הזה, שירת האחריות.
גם המילה "זכור" חוזרת שוב ושוב בתורה כיסוד מוסרי. הרב זקס מסביר שהתורה בוחרת בדרך שלישית כדי ללמד אותנו לראות את האחר: לא רק באמצעות התבונה ולא רק באמצעות הרגש, אלא באמצעות הזיכרון: "וגר לא תלחץ כי גרים הייתם בארץ מצרים". כשאנחנו זוכרים את הסבל שחווינו, אנחנו מסוגלים להבין מדוע אסור לנו לגרום אותו לאחר.
הזיכרון הוא אפוא לא רק מבט לאחור. הוא מצפן לעתיד.
אולי משום כך דווקא בתקופה שלנו ניכרת תופעה מרגשת: רבבות צעירים נוהרים לכותל לאמירת סליחות, תיכוניסטים מבקשים להניח תפילין בבתי הספר, ציצית נעשתה סמל שמופיע גם מחוץ למרחב הדתי, ובמוזיקה הישראלית נשמע קול יהודי גלוי. עומר אדם דואג להפרדה בחופה, אודיה לא מוכרת בשבת – ועל ששון שאולוב שכבש את המדינה עם "השם יתברך" אין צורך להרחיב. כשהמרחב הממלכתי מתנכר למקורותיו ומערכת החינוך מפחדת מדוכני תפילין, אצל הנוער אין טרנד סוחף יותר אמש סלפי בסליחות.
ייתכן שזו תולדה של טראומת שבעה באוקטובר. כאשר המציאות מטלטלת את האדם, הוא מבקש לחזור לשורשים, לחפש משמעות, זיכרון, תפילה ושייכות.
אבל גם כאן פרשת האזינו מזכירה לנו: לא די להקשיב לקול שמגיע מבחוץ. עלינו להקשיב גם לקול שבתוכנו.
פעם רואיינה הנזירה אמא תרזה מכלכותה. העיתונאי שראיין אותה שאל מה היא אומרת לא-לוהים כשהיא מתפללת. "אני לא אומרת כלום", ענתה. "אני רק מקשיבה". "וכשאת מקשיבה" המשיך המראיין, "מה א-לוהים אומר?", "הוא לא אומר כלום", ענתה. "הוא רק מקשיב. ואם אינך מבין זאת, אינני יכולה להסביר לך".
יש משהו עמוק מאוד בתפיסה הזאת. אולי תפילה אינה תמיד בקשה לקבל משהו. לפעמים היא עצירה. הקשבה. הסכמה להיות לרגע בלי תשובות.
לווויג ויטגנשטיין אמר שמטרתו כפילוסוף היא "להראות לזבוב את הדרך החוצה מהבקבוק". זבוב שנלכד בבקבוק מטיח את ראשו בדופן הזכוכית בניסיון חסר טעם לצאת משם. ניסיונותיו מתישים אותו עד שהוא נופל שדוד. הוא שוכח דבר אחד שהיה יכול לחלץ אותו: להסתכל למעלה.
כמה פעמים גם אנחנו חוזרים שוב ושוב על אותה דרך, אותו ויכוח, אותה תגובה, אותה טעות – ומקווים שהתוצאה תהיה אחרת?
בסופו של דבר, כאשר אנחנו מביטים על חיי אדם, מתברר שהדברים החשובים באמת אינם אלה שנראים נוצצים מבחוץ. בהספד על המת אף פעם לא שמעתי שאומרים על מישהו שהוא התלבש יפה, חי חיי זוהר, נסע לחופשות חלומיות, נהג במכונית יוקרה או נהנה מהחיים. האושר אינו נמצא במרדף אחרי התענוגות; הוא נמצא בחיים שנחיים נכון, במקום שבו המוסריות תופסת מקום חשוב.
משה רבנו מסיים את חייו בשירה. הוא משאיר אחריו לא רכוש ולא מעמד, אלא מילים. מורשת.
לימור שניידר כתבה בשירה:
"התקיעות/ השברים/ התרועות/ האנחות/
היבבות/ הזעקות/ הבקשות/ התפילות/ השוועות/
שמע קולנו כאילו היה בנו איל
והוא נאחז בסבך"
וזו אולי השאלה שפרשת האזינו מפנה לכל אחד מאיתנו: איזה קול יישאר אחרינו? מה ילמדו ילדינו ונכדינו מאופן החיים שלנו? איזה עולם אנחנו בונים עבורם?
יהי רצון שנדע להאזין – לא רק לדבריהם של אחרים, אלא גם לקול המצפון; לזכור – לא רק את מה שכאב לנו, אלא גם את האחר; ולבחור, בכל יום מחדש, להיות אנשים שבונים עולם טוב יותר.
לעילוי נשמת אבי מורי, ישראל לוי בן ויקטוריה. יהי זכרו ברוך.
