דרור מרמור (עורך הנדל"ן של גלובס)אין שלווה לצדיקים
דרור מרמור
סוגיית הפנאי, והיחס בין שעות עבודה מול שעות מנוחה בישראל, מעסיקים את קברניטי המדינה לא מעט בשנים האחרונות.
בארגונים החברתיים מוחים על כך שעובדים פה הרבה יותר מדי – 160 שעות עבודה בממוצע לשכיר ישראלי בכל חודש, לעומת 147 שעות עבודה בממוצע לעובדים במדינות ה-OECD. בבנק ישראל מוטרדים מהנתון המצביע על כך שעודף העבודה בארץ רק פוגע בפריון העובד – 33.7 דולר לשעת עבודה של ישראלי ממוצע, לעומת 44.1 דולר בממוצע במדינות ה-OECD. אליהם מצטרפים כמובן לא מעט גורמים אינטרסנטיים כאלה ואחרים, שרוצים כמובן שנהיה כמה שיותר זמן בחופש, כדי שנוכל לצאת לשווקים ולבזבז אצלם את הכסף.
לפני שנתיים אף מינה ראש הממשלה בנימין נתניהו ועדה מיוחדת, שבדקה את האפשרות לשינוי שבוע העבודה בישראל והרחבתו גם ליום ראשון, "במטרה ליצור תמהיל נכון יותר של שעות הפנאי והעבודה ובכך להעשיר את תרבות הפנאי ולהגביר את הלכידות החברתית והמשפחתית בישראל", כפי שהגדירה זאת הממשלה.
והנה, חז"ל בפתח פרשת וישב רומזים לנו דווקא על הסכנה שבשלווה והמנוחה. סכנה שעלולה לערער ראשונים דווקא את אותם ערכי "חברתיות ומשפחה".
"ביקש יעקב ליישב בשלווה", מצטט רש"י את דברי חז"ל במדרש בתחילת הפרשה. עם שובו מהמסע הארוך והקשה בחרן, יעקב אבינו חשב שהגיע סוף סוף אל המנוחה ואל הנחלה. אמנם איתותי אזהרה – מעשה ראובן ומעשה דינה – נשלחו אליו כבר בפרשה שעברה ואמורים היו אולי להזכיר לו שגם בארץ כנען, בלי לבן ובלי עשו בסביבה, לא הכל יהיה צבוע ורוד, אבל עובדה היא שיעקב העביר את זה הלאה ושמר את דברי התוכחה הקשים עד לימיו האחרונים.
מאיפה הגיעה אותה תחושת שלווה ליעקב? מאיפה התחושה שהמשימה הושלמה? הגרי"ד סולובייצ'יק (בספר "דברי השקפה") כותב שגזירת הגלות שנאמרה לאברהם בברית בן הבתים ("ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה") יכולה הייתה להסתיים כאן. "מהו החילוק בין 21 שנה בחרן לבין 210 שנה במצרים?", כותב הרב, "הרי הקב"ה יש לו כביכול שיטה סגולית למניין שנים". ארץ מצרים, מזכיר הגרי"ד, אינה מוזכרת בברית בן הבתרים, אלא רק "ארץ לא להם". יעקב חוזר מחרן, הוא רואה כיצד עשו מפנה לו את הארץ ועובר לגור בארץ שעיר, והכל נראה מוכן ומזומן לירושת הארץ על ידי זרעו, 12 שבטי ישראל.
אז יעקב מחליט לשבת בשלווה. ומיד "קפץ עליו רוגזו של יוסף". וכפי שממשיך רש"י: "אמר הקב"ה: לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא, אלא שמבקשים לישב בשלווה בעולם הזה?".
הרב אהרון ליכטנשטיין, במסגרת שיחה לפרשת וישב, אומר שלא צריך ללכת רחוק ולומר שמדובר חלילה בעונש ליעקב. מדובר בתוצאה ישירה של אותה שלווה שנפלה עליו: "כאשר אדם מרגיש שסיים את שליחותו, כאשר הוא מרגיש בנוח במצבו העכשווי והוא מנומנם וחסר ערנות – דווקא אז קרובה הפורענות לבוא".
יעקב מרגיש אם כן כי שליחותו הסתיימה, ומאוחר מדי הוא יבחין בפורענות שבאה על ביתו ועל בניו. ומה אם לא השלווה של יוסף בנו היא גם זו שתמיט על עצמו ועלינו אסון בהמשך הפרשה. הבן הנבחר יושב בבית, לבוש בכתונת שהעניק לו אביו, בזמן שאחיו רועים עשרות ק"מ משם. הם עסוקים בפרנסת המשפחה, בזמן שלאחיהם יש זמן לחלום חלומות.
האם מישהו יכול לחשוב איך הייתה נראית ההיסטוריה לו היה יוסף מצטרף לאחיו כבר בדרכם לשכם, כדי לרעות עימם את הצאן? אם הם לא היו רואים אותו "מרחוק", כי מראש היה יושב ורועה יחד עימם בדותן?
תשע"ד
