וַהֲבֵאתֶם

הכניסה לארץ ישראל מחייבת את העם היהודי, שזה עתה סיים 40 שנה במדבר, ועוד מאות שנות עבדות וגלות במצרים, להתחיל להיות חקלאים. אין יותר 'ארוחות חינם', אין יותר מים מהסלע ומן שיורד מהשמיים. בארץ ישראל צריך לחרוש, לזרוע, לקצור ולעמול קשה כדי להוציא לחם מן הארץ ופירות מן האדמה.

יש הרבה ברכה בעיסוק בחקלאות. חקלאות מחברת את האדם לאדמה ולארץ ומטמיעה בו את ערכי העמל, האמונה וההשתדלות. אולם, יש גם סכנה בחקלאות – חומרנות, הגאווה ושיכרון הכוח של 'כוחי ועוצם ידי' בימים של שגשוג והצלחה. בדיוק בנקודה הזו מציבה התורה כמה ערכי מפתח ויסוד, שאמורים לשמש הוראות הפעלה לכל אדם ולכל חקלאי.

הערך הראשון הוא ערך הנתינה. קצרת? יש לך, ב"ה? אז לפני שאתה הולך לבנק להפקיד את הכסף ולרפד את חשבון הבנק שלך, קודם כל תיתן מראשית הקציר לכהן: "וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן". קודם כל תרגיל ותתרגל את עצמך בערך הנתינה, ורק אחר כך תוכל לקחת לעצמך.

מכאן עוברים לשלב הבא. ב"ה, כמעט סיימת לקצור וראית ברכה בעמלך? לפני שאתה מעמיס את הכל על המשאית ונוסע למכור את הסחורה וליהנות מפירותיה, ולפני שאתה מוודא שכל השדה נקצר, עליך לעשות עוד פעולה חברתית-חקלאית: עליך לוודא שגם החלשים והעניים ייהנו מהברכה שבורכת בה. לכן, עם כל הכבוד שאתה 'בעל הבית' ושהנכסים שלך, דאג שבכל שדה שאתה קוצר, להשאיר בפאת השדה לקט מהקציר, כדי שעניים, גרים ושאר חלשים בחברה שלא שפר עליהם גורלם ומזלם, יוכלו גם הם לבוא ולקחת לעצמם ולביתם, ליהנות מהשפע ומהרווחה שלך. לכן, "וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט, לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם".

קצרת? אז לפני שאתה מפקיד את הכסף בבנק, תיתן מראשית הקציר לכהן

כאז כן עתה, זכות גדולה ועצומה נפלה בידי יושבי ארץ ישראל. זכות לגור בארץ, לזרוע ולקצור, לאכול מפריה ולשבוע מטובה של הארץ הזו. הזכות הזו ממש לא מובנת מאליה, ודאי שלא אחרי אלפי שנים שבהן לא חיינו בארצנו.

אלא שבצידה של הזכות הזו, גם חובות גדולות – חובת הנתינה. חובת הצניעות והענווה. חובת האחריות האישית הציבורית והחברתית לדאוג לחוליות הרופפות והחלשות בחברה. הזכות הגדולה לחיות בארץ מותנית בחובה הגדולה יותר – לחיות בה חיים ערכיים ומוסריים, רגישים וחומלים, חיי חסד ונתינה.