אין דבר שלם יותר מלב שבור וזועק יותר מן הדממה

וַיִּשְׁמַע אֵלֶיהָ אֱלֹקים וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ
כעסו ותשובתו של יעקב לרחל ' וַיִּחַר אַף יַעֲקֹב בְּרָחֵל וַיֹּאמֶר הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי אֲשֶׁר מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי בָטֶן' לבקשתה הכל כך טבעית, אנושית, נשית ואימהית ' וַתֹּאמֶר אֶל יַעֲקֹב הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי' עוררו גלים רבים של תגובות, התייחסויות ופרשנויות רבות במשך כל הדורות.
במובנים מסוימים , תגובתו ויחסו של יעקב לרחל מזכירים את דבריו של אלקנה לחנה. זו, מצטערת וסובלת גם מעקרותה וגם מיחסה של צרתה-'וְכִעֲסַתָּה צָרָתָהּ גַּם כַּעַס בַּעֲבוּר הַרְּעִמָהּ כִּי סָגַר ה' בְּעַד רַחְמָהּ.. וְהִיא מָרַת נָפֶשׁ וַתִּתְפַּלֵּל עַל ה' וּבָכֹה תִבְכֶּה…' ומה שיש לאלקנה לומר לה במר כאבה וייאושה זה- ' וַיֹּאמֶר לָהּ אֶלְקָנָה אִישָׁהּ חַנָּה לָמֶה תִבְכִּי וְלָמֶה לֹא תֹאכְלִי וְלָמֶה יֵרַע לְבָבֵךְ הֲלוֹא אָנֹכִי טוֹב לָךְ מֵעֲשָׂרָה בָּנִים'.
בשני המצבים אנו פוגשים נשים עקרות, עצובות ומרירות נפש, השופכות ליבן לפני ה' ולפני בעליהן, וזועקות זעקה קורעת לב שכל כולה רצון לאימהות, ולעומתן תגובת הגברים נראית חסרת רגישות, ואולי אף מנוכרת, עד כדי כך שיאמרו חז"ל על דברי יעקב 'וכי כך עונים את המועקות ?'
סופם של 2 הסיפורים זהה. גם רחל וגם חנה 'מתייאשות' מהבעל, ופונות ישירות לקב"ה, כל אחת בדרכה ובסגנונה, נענית בחיוב ונפקדת בבן. זו ביוסף וזו בשמואל.
הנקודה אליה אני רוצה להתייחס לנוכח האירועים הללו, היא נקודת התיווך בעבודת ה' , מול הקשר הישיר איתו.
עם תחילת תנועת החסידות, ותגובת המתנגדים אליה, התחדדה שאלת מקומו ותפקידו של האדמו"ר בעולמו של היהודי. מה בעצם תפקידו וייעודו של האדמו"ר ? האם תפקידו הוא לתווך בין היהודי לאלוקיו ? לשמש לו מעין אח גדול או סבא טוב ? והאם אין חשש שאנשים יתבלבלו ובמקום לעבוד את ה' הם יעבדו את האדמו"ר? במקום להתפלל אל נוכח פני ה' הם יתפללו אל נוכח פני האדמו"ר ? שבמקום שהם יקחו אחריות על חייהם ועל ההחלטות שלהם, הם יטילו את הכל על כתפי האדמו"ר המשמש להם 'תחליף לאלוקים' ? האם אין כאן פתח לשרלטנות של כל מיני דמויות מעין אדמו"ריות שינצלו את ההתבטלות מולן כדי לנצל ולכפות, ולא כדי לרומם ולקרב ? איפה בדיוק מתמקם האדמו"ר בקשר שבין המאמין לבוראו ?
כאז כן עתה, בכל דור ישנם מנהיגים רוחניים, רבנים , אדמו"רים ודומיהם- שאישיותם החזקה מבלבלת את מאמיניהם, העלולים לשכוח שנשוא התפילה ומי שקובע מי יחיה ומי ימות, מי ישקט ומי יטרף, מי ינוח ומי ינוע זה הקב"ה ולא הרב.
הקב"ה זמין וקשוב. שומע קול בכיות ורגיש לקול עשוקים, זעקת עקרות ודמעות יתומים. הקב"ה מבין כל שפה, ויודע לפענח גם את השתיקה. לא תמיד נוכחותם של מתווכים היא מעצימה. ההיפך, לפעמים היא מסרסת ומשתקת, ומעמעמת את הקול הפשוט והטבעי.
הלקח העולה מרחל וחנה הוא לדעת ש 'לא על אנש רחיצנא ולא על בר אלהין סמיכנא אלא באלקא קשוט ואוריתא קשוט..לא על אדם אני בוטח ולא על דבר חוץ מאלוקים אני סומך, אלא רק באלוקי השמים שהוא אלוקי אמת ותורתו אמת' [מתוך בריך שמיה].
אולי גם זה אחד הלקחים, אם לא המרכזי שבהם- ש'טוב לחסות בה' מבטוח באדם, וטוב לחסות בה' מבטוח בנדיבים'.
יוסף של רחל, ושמואל של חנה, מזכירים לנו מה כוחה של זעקת אם מקירות ליבה, ומה עוצמתה של תפילה, וכי לפעמים עדיף ש'המתווכים' יקחו צעד אחד אחורה, כדי לאפשר קשר ישיר וקו מחבר בין האדם לבוראו.
החיוכים והקולות
ולהבדיל מיליוני ומיליארדי הבדלות מזעקת האימהות, השבוע עלו קולות זעקה רמות מפיהם של רבבות רבבות אזרחים איראנים שהתאספו בכיכרות וברחובות ברחבי איראן וזעקו בקולות רמים ובגרונות ניחרים 'מוות לאמריקה'. כן משא ומתן, לא משא ומתן- את עומק המנטליות והשנאה במזרח התיכון האמריקנים כנראה לא מסוגלים ולא רוצים להבין. זו שנאה עמוקה שיסודותיה באיסלאם, במערכת החינוך, ביחס לנצרות וליהדות, ולערכי דמוקרטיה, חופש ושוויון.
האמריקנים נכשלים פעם אחר פעם בהבנת המזרח התיכון. הם לא קולטים את עומק החינוך לשנאה, ואת שורשי הניכור.
הדיפלומטים האיראנים מחייכים לרגע- והאמריקנים נמסים, ולא מסוגלים להבין כי החיוך הדיפלומטי המזויף הזה והזעקות בכיכרות- חד הם.
תשע"ד