למה ההחלטות הכי גדולות שלנו נעלמות דווקא ביום שלישי?

יש רגע כזה בתחילת השנה שבו כולנו הופכים לאנשים שאנחנו חולמים להיות:

אנחנו פותחים יומן חדש ומבטיחים לעצמנו שהשנה נהיה הורים סבלניים יותר, מורים קשובים יותר, נקרא יותר ספרים, נבלה פחות מול המסכים ונמצא סוף סוף זמן לדברים החשובים באמת. ואתם יודעים מה? אנחנו באמת מתכוונים לזה.

ואז מגיע יום שלישי. לא איזה יום דרמטי. סתם יום שלישי.

הילד לא רוצה לקום. הפקקים בלתי נסבלים. המנהלת מבקשת משהו דחוף. בערב אנחנו חוזרים הביתה עם בערך כפית אחת של סבלנות, וגם אותה אנחנו מבזבזים על הניסיון לא לצעוק. ופתאום כל ההחלטות החגיגיות של ראש השנה מתחילות להתאדות.

מוכר? אז הנה משהו שהלוואי שמישהו היה מספר לנו קודם.

מחקרים בתחום שינוי ההתנהגות מלמדים שהבעיה היא לא בהכרח כוח הרצון שלנו. הבעיה היא שאנחנו בונים על כוח הרצון יותר מדי.

סקירה שפורסמה בשנת 2024 בכתב העת Nature Reviews Psychology  מצאה שלהרגלים ולמיומנויות התנהגותיות יש תפקיד משמעותי בשינוי התנהגות. ובמילים פשוטות: מוטיבציה היא אורחת. הרגלים הם דיירי קבע. והתובנה הזו רלוונטית במיוחד לעולם החינוך.

כמה פעמים הבטחנו לעצמנו שהשנה נראה כל תלמיד? שלא נרים את הקול בכיתה? שנקדיש לכל ילד בבית עשר דקות של הקשבה אמיתית? אלא שהחלטה טובה, מתברר, היא רק תחילת הסיפור.

מחקר רחב שבחן 94 מבחנים מצא שכאשר אנשים מתכננים מראש מתי והיכן יבצעו פעולה מסוימת, הסיכוי שלהם לממש את כוונתם משתפר משמעותית.

כלומר, במקום להבטיח "השנה אהיה מורה קשוב יותר", אפשר להחליט שבכל בוקר, לפני תחילת השיעור, אגש לתלמיד אחד שבדרך כלל נעלם לי מתחת לרדאר ואשאל לשלומו.

במקום להחליט "השנה אהיה יותר עם הילדים", אפשר להניח את הטלפון במגירה בכל ערב בעשר הדקות הראשונות אחרי שחוזרים הביתה.

קטן? מאוד. משנה חיים? בהחלט יכול להיות.

ויש עוד מיתוס שכדאי לנפץ. מכירים את הסיפור שאחרי 21 יום התנהגות הופכת להרגל? אז סקירה מחקרית שפורסמה ב-2024 מצאה שהזמן החציוני שנמדד ליצירת הרגלים מסוימים היה קרוב יותר לחודשיים, ולעיתים התהליך ארוך בהרבה.

ופה בדיוק נמצא אחד האתגרים החינוכיים הגדולים שלנו. כי מה קורה לילד שהחליט להשתפר במתמטיקה ונכשל שוב במבחן? מה קורה למורה שהחליטה להיות סבלנית ואיבדה את העשתונות? ומה קורה לנו כשאנחנו מפספסים שבוע שלם מההחלטות שקיבלנו?

לרוב אנחנו לא מסתפקים באמירה "לא הצלחתי הפעם". אנחנו כבר קובעים: "אני פשוט לא מסוגל להשתנות".

ואולי כאן טמונה הטעות הגדולה ביותר: כי חינוך אמיתי לא נמדד רק ביכולת שלנו להתחיל מחדש. הוא נמדד ביכולת שלנו ללמד ילדים שגם אחרי שנכשלו, הסיפור שלהם עדיין לא נגמר.

מספרים שרבי מנחם מנדל מקוצק פירש את הפסוק "שבע יפול צדיק וקם" באופן מפתיע: לא למרות הנפילות הצדיק קם, אלא דווקא מתוכן הוא צומח.

ואולי זו ההחלטה החשובה ביותר שכדאי שניקח איתנו השנה, כהורים וכאנשי חינוך. לא להבטיח לילדים שלנו שלא ייפלו. אלא ללמד אותם שנפילה היא לא סוף הדרך.

כי בסוף, הילד שיצליח בחיים הוא לא בהכרח זה שמעולם לא נפל. אלא זה שלמד שבכל פעם שנופלים, אפשר גם לקום.

ואם ממש תרצו להוריד את הטור הזה לשלב האופרטיבי שלו: בקשו מהמתבגרים, הילדים והתלמידים שלכם ללכת על שלושה דברים פשוטים שיהפכו להם את החיים:

1. לסדר את המיטה שלהם בבוקר. ממש כדאי להראות להם את הסרטון ביוטיוב של מפקד 'אריות הים'. יש גם ספר מוצלח בנושא.
2. חשבון נפש של 5 דקות. לא יותר בכדי לכייל את תפיסת העולם שלהם בכל פעם מחדש.
3. לערוך רשימה של 3 דברים שהם אסירי תודה עליהם ומשום מה לא ממש מודים עליהם.

הלוואי שטור זה יהיה לעילוי נשמת אלעזר וילנסקי והחלמת כל הנערים המתוקים שנפגעו באסון ברכס רמים.