גמול

עם ישראל פונה אל ה' בהיותו בגלות, בטענה שהקב"ה, כביכול, אינו נוהג כלפיו בהגינות כשאינו משלם לו גמול על הליכה בדרכיו: "לָמָּה תֹאמַר יַעֲקֹב, וּתְדַבֵּר יִשְׂרָאֵל: נִסְתְּרָה דַרְכִּי מֵה', וּמֵאֱלֹקי מִשְׁפָּטִי יַעֲבוֹר" (ישעיה מ', כ"ז).
מבאר ה"מצודת ציון": נסתרה דרכי– "העלים עיניו מכל מה שעבדנוהו… כי לא שילם לנו הגמול לפי הטוב".
"שיח" זה בין העם לבוראו, מזכיר לי מערך ציפיות לגמול ולמשוב, המתקיים תדיר בין בני אדם.
בהיותנו יצורים חברתיים, מרכיב מרכזי בתפישה העצמית שלנו ובהתנהלותנו, נעוץ במשוב שאנו מקבלים מהסביבה. אנו נצפה לסליחה או לגמול חיובי על מעשה הנחשב בעינינו אמיץ, נדיב וראוי, בפרט כזה התובע מאמץ והשקעה במובן הרגשי, השכלי, הכלכלי או הפיסי.
אי קבלת השכר, השבח או ההערכה, בסמוך למעשה, יהיה כרוך על פי רוב באכזבה, תסכול, בירידת מוטיבציה ואף, במקרים קיצוניים, בהחלטה שהמאמץ לא היה כדאי ושלא נמשיך באותה ההתנהלות.
עבדנו קשה, שילמנו את חובנו, תן לנו שכרנו עכשיו!- אנו מבקשים מאבינו. הלכתי בדרככם, יגיד לנו הבן המתבגר, נשמעתי לחוקי הבית, עכשיו – שחררו.
מחיר כבד שילמו אבותינו על התרחקותם מה'. החזרה אל דרך אבותיהם הייתה התיקון. ואולם, הכתוב מלמד כי השכר לו הם ציפו וגם זה שאנו מצפים לקבל בתמורה לחיי מצוות, אינו בהכרח מה שמועיד לנו בורא עולם, והוא מנוהל מתוך חכמה שאינה אנושית.
"אַל-תִּירָא כִּי עִמְּךָ-אָנִי…" (מ"א, י') – אני בצד שלך, אומר הקב"ה.
ואת השכר אנהל בתבונתי: "הֲלוֹא יָדַעְתָּ אִם-לֹא שָׁמַעְתָּ, אֱלֹקי עוֹלָם ה' בּוֹרֵא קְצוֹת הָאָרֶץ… אֵין חֵקֶר, לִתְבוּנָתוֹ" (מ', כ"ח).
תגובת הבורא מכאיבה ולא ברורה לאוזן אנושית אך באה לחלץ אותנו, להבנתי, מעמדה נפשית ומעשית של פנקסנות וציפייה לגמול.
נראה כי השכר הגדול ביותר בו נוכל לזכות על התנהלות ראויה באמונה, בזוגיות, בהורות ובקריירה, נעוץ ביכולת שלנו לבחור בטוב ולשמוח בו, ללמד על עצמנו זכות ולהפנים את קורת רוחו של הבורא מאתנו כאן ועכשיו.
היו כאברהם, מלמד אותנו הנביא. הפרידו בין עמל לשכרו. לכו לכם ("לך לך") בשלמות, משוחררים מחשבונות ומכבלי הציפייה לגמול ולשבח של ההורה, בן הזוג או הבוס. (לך לך תשע"ח)