בין קהל לקהילה

הקהילה הייתה לאחד מסממני ההיכר הבולטים ביותר של היהודים בכל ארצות פזוריהם.

היהודי מעולם לא ראה כדמות מופת או דגם לחיקוי את רובינזון קרוזו, החי על אי, בודד במועדיו (אפילו הוא נזקקת לחברתו של ששת), דמות המנסה לפלס את דרכה בשבילי החיים באופן עצמאי, כשהיא לבדה.

ולא בכדי, התפילה היהודית – וכמוה מנהגים רבים אחרים – דורשת לפחות "מניין" אנשים, או מבכרת את מצוות "בְּרָב עָם הַדְרַת מֶלֶךְ" (משלי יד, כח) על פני קיום מצוות לבד, ובחדרי חדרים.

גם לימוד תורה הנעשה בצוותא, בקרב "קהילת לומדים", מעלתו מרובה מזה של הלומד כשהוא לבדו. וכך שנינו במשנת אבות (ג, ו): "רבי חלפתא בן דוסא איש כפר חנניה אומר: עשרה שיושבין ועוסקין בתורה, שכינה שרויה ביניהם, שנאמר 'אלקים ניצב בעדת א-ל'; ומנין אפילו חמשה? שנאמר (עמוס ט) 'ואגודתו על ארץ יסדה'; ומניין אפילו שלשה? שנאמר 'בקרב אלקים ישפוט'; ומניין אפילו שנים? שנאמר 'אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע'; ומנין אפילו אחד? 'בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך'".

אכן, 'אפילו' לאחד, שניים, שלושה או חמישה הלומדים תורה יש כמובן שכר, אך זוהי ברירת המחדל. הלימוד בעשרה, בקרב "עדת א-ל", רצוי מהם ועדיף על פניהם.

יתר על כן: בשביל יהודים, קהילה אינה רק ברירת מחדל אלא יעד ומשאת נפש. אין זה מפליא שלכל אורך ההיסטוריה היהודית, סיגלה לעצמה קבוצה מגובשת של אנשים, אפילו היו מתי מעט מבחינה מספרית, מוקפים בים של "זרים", אורח חיים ייחודי, הקימה מוסדות משותפים, וקיימה ערבות הדדית בין חבריה שהייתה לאות ומופת.

הדגשת הקהילתיות באה לביטוי בולט גם בבניית המשכן. התורה מסתייגת מתרומת ענק, של עשיר רב פעלים, ששמו מונצח על גבי שלט גדול בכניסה לבניין. היא מבכרת על פניו מפעל משותף של בני העם כולו.

כבר הציווי הראשוני, מעיד על מטרה זו: "דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה… מאת כל איש אשר ידבנו לבו… העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט". הכל – כולם ללא יוצא מן הכלל, עשירים ועניים, אנשים נשים וטף, מצווים ליטול חלק בבניית מקדש.

מסיבה זו, אין זה מפליא, שגם בסיום המלאכה, "מקהיל" משה את "כל עדת בני ישראל".

וכפי שמדגיש הרמב"ן על אתר: "ויקהל משה – יכלול כל עדת בני ישראל, האנשים והנשים, כי כולם התנדבו במלאכת המשכן".

ללמדך: מִשְכָּן יהודי אינו מקום ליחידי סגולה בלבד, לכמרים או נזירים פרושים ומורמים מעם. מִשְכָּן יהודי אינו שלם אלא אם הוא פתוח לכל ומשמש בית לעם כולו.

כך לשעה, וכך לדורות.

הפועל "ויקהל משה", מתורגם בידי אונקלוס למונח שהיה אף הוא ל"סמלן המסחרי" של קהילות ישראל בכל הדורות: "וכנשֹ משה".

המשכן הוא "בית כנסת", מקום התכנסות לא רק במובן הפיזי, אלא במישור הערכי והרוחני. התכנסות קהילתית של אנשים לעבודת ה', לשם גיבוש חברתי, ערכי ורוחני, למטרה נעלה.

אחד ההוגים המודרניים שהדגיש פעם אחר פעם את רעיון הקהילתנות, היה "הרב", הגרי"ד סולוביצ'יק, מנהיגה של האורתודוקסיה האמריקנית במאה החולפת.

בין השאר, נדרש "הרב" להתמודד– והדבר בא לביטוי בולט באיגרותיו (שכונסו בספר "איש על העדה" בעריכת הרב נתנאל הלפגוט) – עם שאלות שניצבות לפתחה של קהילה יהודית מודרנית, בין במרחב המצומצם (כגון תפילה בבית כנסת שמתקיימת בו ישיבה מעורבת), ובין במרחב היהודי הגדול יותר (כגון סוגיית "מיהו יהודי" והיחס לרבנות הראשית לישראל). במאמרים נוספים (שמקצתם הועתקו עלי כתב מדברים שאמר על-פה), נתן הגרי"ד סולוביצ'יק ביטוי לכך שבית הכנסת בימינו אינו המוסד הפופולארי ביותר בקהילה היהודית, גם הדתית.

לדבריו, הציבור הרחב, לרבות שומרי המצוות שבו, אינו נוטה תמיד לבית הכנסת חיבה יתירה. לתופעה זו סיבות רבות: הסלידה המודרנית מממסדים למיניהם; העדפת המחויבות למדינה על פני המחויבות לקהילה הקטנה, המצומצמת; ויתר הטקסיות, הארכנות והטרחנות, שנהוגים בחלק מבתי הכנסת, בעיקר בחו"ל (אך גם בארץ) ומבריחים קהל צעיר המחפש רגש וספונטניות בעבודת ה', ולא תפילה טקסית, קרה ומנוכרת.

כדרכו, "הרב" לא אמר נואש, אלא ביקש להחיות מחדש את רעיון ה"קהילה" ולתת טעם בבית הכנסת. הוא מדגיש את מקומו המרכזי של בית הכנסת בשימור הזהות היהודית גם בגלות בת אלפיים שנה, וקורא להתחדשותו. לאו דווקא במובן הפיזי (של בניית היכלות שַיִש מפוארים) והטקסי, אלא יותר במובן הערכי, האידיאלי, של יצירת "מעון", מקום בו ירגיש אדם "בבית", במפגש הקבע שלו עם בורא עולם, ועם בני קהילתו.

הקהילה המודרנית מציבה בפנינו אתגרים גדולים. בראש ובראשונה, בשל השינוי המהיר בנִיעוּתָה ובמבנה שלה. לא מדובר עוד רק בבניין קפוא, במסגרת גאוגרפית מצומצמת שאליה מתנקזים כל בני הקהילה במועדים מסוימים, אלא ביצירה דינאמית של קהילות חובקות עולם, הרבה פעמים וירטואליות, שהאינטרנט והרשתות החברתיות הן רק ביטויים חיצוניים שלהן.

לצד חסרונותיה של קהילה נטולת פנים מעין זו, יש לה גם יתרונות עצומים. אלה עשויים להיהפך מנוף להתחדשות יהודית קהילתית אדירה, אם אך ידעו מנהיגיה לנצלה למטרות ערכיות.

מורשת העבר, לצד מטרות ההווה ואתגרי העתיד, המשותפים לכל בני הקהילה, עשויים ליצור – ואף יוצרים בפועל – קהילתנות חדשה בעלת פוטנציאל אדיר. הברית, הסולידריות והערבות ההדדית, הם ערכים שלא רק שלא נס לֵחָם במציאות המודרנית, אלא שהצורך בהם אף התחזק.

"משעה שהכרת ב'אתה' והזמנת אותו להצטרף לקהילה, מיד נטלת אחריות כלפיו". 'הכרה' פירושה 'התחייבות', כותב הרב סולובייציק. והוא מוסיף ומדגיש: "כנסת ישראל אינה מתבטאת רק בקהילה היהודית בת ימינו (שלדאבון לב הולכת ומצטמקת ורע לה), אלא חובקת בזרועותיה הן את קהילות העבר,  הן את קהילות העתיד,  דורות שטרם באו לעולם. מחויבותנו לחיזוקה אינה צופה אפוא פני הווה בלבד, אלא אחוזה ודבוקה גם בעבר, גם בשעתיד לבוא. העבר טרם חלף, העתיד כבר הינו. ואנו העשרה, המניין, ההווה, כורכים יחדיו עבר ועתיד".

בניגוד ל'קהל', שעשוי להיות מורכב ממניין מזדמן ואקראי של קבוצת אנשים נטולי מכנה משותף, שאין להם לא יעד ולא ייעוד, "קהילה" מבטאת מהות ותכלית.

מתוך כך, ניתן להביו מדוע גם המשכן, גם המקדש וכמוהם 'מקדש מעט', בית הכנסת, בהיותם מעוֹנָה של כנסת ישראל הגדולה, משמשים מקום להשראת שכינה וקדושה, ונקודת מפגש בין הקב"ה לבין כנסת ישראל הבאה לחסות בצילו וליהנות מִטוּבוֹ.