שרלו יובל (רב, ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)"ר' חנינא ור' יוחנן תרוויהון אמרין: בן ארבעים וח' שנה הכיר אברהם את בוראו" (בראשית רבה ל, ח): מה אירע בשנת הארבעים ושמונה לחייו של אברהם אבינו שהביא אותו להכרת בוראו? מה ביקשו רבי חנינא ורבי יוחנן לבטא במילים אלה?.
כבר ראיתי מי שביאר שזו גימטריא של "מח", וכאשר הוא עמד על דעתו בגיל זה הוא הכיר את בוראו, אולם זו נראית התייחסות לא רצינית (בעיקר למי שהגימטריא של שמו היא 48…).
הקביעה הזו יונקת ממקום אחר לחלוטין – מפשוטו של מקרא. אוצרות גדולים טמונים ברשימות ה"משעממות" של הגיל שבו נולדו הילדים לעשרים הדורות הראשונים, וכמובן גם לגיל המוות. אין מדובר בגימטריא אלא בחישוב מתמטי פשוט, שמאפשר לבדוק באיזו שנה לבריאת העולם הם נולדו, ואילו אירועים התרחשו בימי חייהם.
בין שאר התוצאות בולטת העובדה הבאה: אברהם אבינו נולד בשנת 1948 לבריאת העולם (אני מקווה שאין למספר משמעות…), ובדרך זו ניתן גם לקבוע באיזו שנה לבריאת העולם אירע מגדל בבל. התורה כותבת "וּלְעֵ֥בֶר יֻלַּ֖ד שְׁנֵ֣י בָנִ֑ים, שֵׁ֣ם הָֽאֶחָ֞ד פֶּ֗לֶג כִּ֤י בְיָמָיו֙ נִפְלְגָ֣ה הָאָ֔רֶץ, וְשֵׁ֥ם אָחִ֖יו יָקְטָֽן" (בראשית י, כה). רש"י במקום כותב טענה שאף היא טענת פשוטו של מקרא: "לא בא הכתוב לסתום אלא לפרש", כלומר: התורה אינה משאירה אותנו בערפל, ויש בידינו לפענח את דמויות המקרא ואת האירועים שהתרחשו. בהקשר זה, דברי התורה "כי בימיו נפלגה הארץ" מאפשרת רק אחד משני תאריכים: או בשנה שהוא נולד, או בשנה שהוא נפטר, שכן כל שנה אחת היא מעורפלת. ההיגיון אומר כי מדובר בשנה שהוא נולד, אולם רש"י מוכיח שלא ניתן לומר כך, ולכן שתי מסקנות עולות מתוך הדברים: מגדל בבל היה בשנה שפלג נפטר, ומסקנה נוספת שלא קשורה לענייננו היא העובדה שעבר היה נביא. מי שתמה על השאלה כיצד הפכו את "עבר" לאחד משני ראשי הישיבה בה למד יעקב אבינו יוכל למצוא את התשובה כאן. ולענייננו: באיזו שנה נפטר פלג? חישוב פשוט מראה שהוא נפטר בשנת 1996 לבריאת העולם. בן כמה היה אברהם אבינו? בין ארבעים ושמונה. זו הדרך ללמוד את דברי חז"ל. הם לא נאמרים בחלל ריק, כי אם בצורת קריאה ייחודית של המקרא.
הקביעה שאברהם אבינו היה בן 48 כשהכיר את בוראו מהווה למעשה טענה מהותית: אברהם הכיר את בוראו על רקע מגדל בבל. התנפצות העולם לשבעים אומות שומטת את הקרקע מתחת הוודאות היונקת מכך שכל הארץ "שפה אחת ודברים אחדים". היא מעוררת שאלות, שכן כל אחת מאומות העולם פיתחה שפה ומשלה, ותרבות משלה, ומוסר משלה, ואידיאולוגיה משלה. הגיוון הזה מתסיס את המחשבה, שכן יש צורך לבחון את העמדות השונות, ולהכריע מהי הלשון ומיהי התרבות המכוונת יותר והצודקת יותר. מכאן כמובן עשויה להתעורר שאלה מהו ה"אחד" שכולל את התרבויות כולן, ושמהווה בסיס שממנו נבללה שפת כל הארץ. התהליך הזה כולו יכול להוביל לשני כיוונים מנוגדים: הוא עלול לבטל את החשיבות של כל דבר, שכן אין אמת מידה שקובעת מה נכון ומה לא; ומנגד – הוא מסוגל לפתח חשיבה וכמיהה למצוא את השורש המכנס את התפישות כולן, שהוא ה' אחד ששמו אחד.
גם כיום, שאלות הן הזדמנות. הן פותחות מסע. אין וודאות לאן המסע הזה יגיע, אולם יש בו אפשרות עמוקה מאוד למענה אמוני מרומם נפש. אל נא נפחד משאלות; אל נא נפחד ממפגש עם גיוון עמדות וריבוי דעות. דווקא הערעור הנוצר בשלב הראשון עשוי לפתוח עולם ומלואו, כדרכו של אברהם אבינו לאמונת אמת ולייסוד האומה.
