גוטמן קותי (יועץ מס וכותב בשביל הנשמה, kutigu@gmail.com)נח ישב בצל הגפן שנטע, משך שאיפה ארוכה מהנרגילה והביט בכרם הצעיר. אחרי שנה שלמה בתיבה, עם כל החיות, הרעש והריח, סוף סוף קצת שקט.
"נו, אבא", שאל חם בנו, "מה התוכניות עכשיו?"
"עכשיו חוזרים לחיים. יש כרם לטפל בו, בתים לבנות, שדות לחרוש. כל מה שדחינו לאחרי המבול מחכה לנו."
"אבל אבא, למי יש כוח להתחיל הכול מחדש? השנתיים האחרונות הוציאו לי את החשק לבנות שוב. נראה לי שאני עובר לתל אביב."
"אני לא אוהב שאנשים מתייאשים. עכשיו צריך להתחיל ליזום."
חם התיישב ליד אביו. "שמעת על היוזמה החדשה? רוצים לבנות עיר גדולה, עם מגדל שראשו בשמים. כולם מתלהבים. אומרים שזה יחזיר לאנשים את הביטחון. סוף סוף נהיה ביחד, במקום אחד".
נח הניח את הנרגילה והרהר. "לבנות זה טוב. אחרי חורבן כזה צריך לבנות. אבל תגיד, מישהו בדק מה נשאר באדמה?"
"מה כבר יכול להישאר? המים ירדו, הכול נמחה".
"מה שהשאירה המלחמה לא תמיד נעלם. תיזהרו כשאתם יוצאים לשדות, לכרמים, לטיולים. יש דברים שנראים תמימים, עד שנוגעים בהם".
"אבא, אתה דואג יותר מדי. אי אפשר לחיות כל הזמן בפחד".
"נכון", השיב נח, "אבל גם אי אפשר להעמיד פנים שהמבול לא היה".
חם קם ללכת. "טוב, אבא, נדבר אחרי החגים".
"אבל החגים כבר עברו!"
נח חזר להביט בכרם. מרחוק נשמעו קולות של אנשים. לבנים נערמו, עיר חדשה החלה להיבנות. "הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים", קראו הבונים, "פן נפוץ על פני כל הארץ".
ואז נשמע פיצוץ. השקט התפזר. ילדים שיצאו לטיול, אנשי צוות שליוו אותם, משפחות שחיכו שישובו הביתה. שמות מוכרים, הורים שאני מכיר, כאב שמגיע עד פתח הבית. אחרי שלוש שנים שבהן חיכינו שהמבול יחלוף, אחרי החגים שבהם הבטחנו לעצמנו לחזור לשגרה, מתברר שגם כשהשמים מתבהרים, האדמה עדיין נושאת את שאריות המלחמה.
נח הביט בגפן הצעירה. היא כבר החלה להוציא עלים חדשים. הוא נזכר בתשדיר ישן: "אל תיגע! פן תיפגע!"
כמה חבל שצריך להזכיר זאת שוב, במחיר נורא כל כך. ואולי עוד יגיע היום שבו יוכלו ילדים תמימים לטייל בבטחה בשביל ישראל, והורים יוכלו לשבת בצל גפנם, בלי לפחד מצלצול הטלפון.
