הרבנית מיכל טיקוצ'ינסקי (עו"ד, ראשת בתי המדרש, המכללה האקדמית הרצוג)פרשת ויגש היא פרשה דרמטית בתולדות עם ישראל. היא מסמנת את תחילתה של הגלות הראשונה המתרגשת ובאה על עם ישראל. אמנם, תחילתה של גלות זו בבחירה מודעת בגלות על פני רעב בשונה מגלויות מאוחרות יותר, אך היא גם אינה שונה מגלויות רבות שבסופו של דבר חלקן בבחירה והעדפה של דרך חיים. כחלק מן ההצבעה על הרגע המכריע הזה במרכז הפרשה חטיבה של פסוקים שבהם מניין בני יעקב וכלל משפחתו היורדים למצרים. התפקדויות כאלה אנו מכירים לאחר מגיפה או מלחמה או בנקודות מעבר כמו בפרשתנו, וביציאת מצרים.
אולם, בפרשתנו המניין אינו ברור. עם תום מניית צאצאיה של לאה, מסכמת התורה וקובעת שמדובר ב-33 איש. אולם, ספירת הצאצאים הנזכרים מסתכמת ב-32 צאצאים בלבד. רש"י מעיר על כך וכותב: "שלושים ושלוש- ובפרטן אי אתה מוצא אלא שלושים ושניים". ומתרץ רש"י: "אלא זו יוכבד שנולדה בין החומות בכניסתן לעיר" (מו, טו). התשובה המופלאה הזו מלמדת שספרו גם את ה"בטן" של אשת לוי שהיתה כבר בהריון עם יוכבד. כשבפועל, יוכבד היא כבר ילידת מצרים, אך הורתה בארץ ישראל. פרשנים רבים התמקדו בהתפעלות מהגיל המאוחר בו הוליד לוי, והנובע מכך גם הגיל המאוחר של יוכבד בעת לידת משה. והעירו על כך שלא יתכן שהתורה התפעלה כל כך מלידת יצחק בגיל המופלג של אברהם ובגילה המופלג של שרה, כשבפנינו נס גדול יותר שעובר בשקט ובשלווה כאילו כך דרכו של עולם. אכן, היו מי שסברו שיש ללמוד מכך שהרבה ניסים נעשים כל העת וכאן כשמדובר בהולדת הגאולה ללא ספק שהיו כמה ניסים בכך. אלא שהקב"ה לא שלח מלאכים להודיע על הנס העומד להתרחש ועל כן, הניסים הללו עוברים בשתיקה. במובן מסוים, יש פה אמירה מרגשת לגבי כל סיפורה של יוכבד. הסמליות של הוולדות אמו של משה כרוך בחיבור בין הארץ לחוץ לארץ. יוכבד לא זכתה לראות את הארץ כשם שמשה לא ראה אותה. אך נשאה בגרעינה את כוחה של הארץ כשם שמשה חש שהוא שייך אליה. המשיכה הטבעית לארץ ולמולדת (כפשוטו) אותה לא זכתה לראות היא הסוד שהוליד את הגאולה. לפעמים דווקא מי שחי בארץ ומכיר אותה אינו חש את הגעגוע הכמוס הזה.
אם נשוב לבעיית המניין, הריב"א הציע עוד שתי הצעות לפתרון. האחת היא לומר שיש לצרף את יעקב למניין שבעים נפש, והשניה היא למנות את הקב"ה במניין הזה.
הטענה שיש לספור את הקב"ה במניין אף היא כטענה לגבי יוכבד- טענה רעיונית. הקב"ה אכן מתגלה ליעקב ומבטיח לו לרדת איתו למצרים. גלות השכינה היא מושג רווח, אך האם יתכן שיש לה ביטוי מוחשי כל כך בספירה עד כדי שמשקלו של הקב"ה כאחד העם?
גם המניין ביציאת מצרים אינו מדויק והוא "כשש מאות אלף רגלי". יש משהו אבסורדי במניין שאינו מדויק. אפשר לומר שהדבר רומז לקושי הכללי שנטוע עמוק בתודעה היהודית שלא לספור ולמנות אנשים. אפשר לומר שזה קשור לבעיית מניין ידועה ביהדות בכלליות; דפי הגמרא מתחילים בדף ב, תפילת שמונה עשרה מכילה תשע עשרה ברכות, והעקרון ההלכתי של מקצת היום ככולו גורם לכך שיושבים "שבעה" פחות משבעה ימים, וכך גם במניין שנות ערלה ונטע רבעי שנספרות באופן חלקי, וגם מניין שנות המלכים ועוד. המספר חמקמק ביהדות וזו תפיסה שורשית ועמוקה הקשורה בכח של המספר והדיוק שמקורו בעולם של דין. אך ניתן להציע שזה קשור למשקל המספרי של בני ישראל, שהוא תמיד במכלול ובאחדות, השלם עולה על סך חלקיו. (ויגש תשפ)
