מערכת שבתוןנר איש וביתו / הרב מתן גלידאי
"מצוַת חנוכה נר איש וביתו, והמהדרין – נר לכל אחד ואחד" (שבת כא:). מעיקר הדין אפוא אין חובה שכל אדם ידליק נר חנוכה, אלא די בכך שבכל בית ידליק אדם אחד. דין זה ניתן להבנה בשני אופנים שונים (עיין פני יהושע שם):
אפשרות אחת היא, שהמצווה ביסודה היא 'חובת הגוף' המוטלת על כל אדם, אלא שחכמים הקלו שמעיקר הדין די בכך שאדם אחד ידליק ויפרסם את הנס, והוא ישמש כשלוחם של כל יושבי הבית. דומה הדבר למצוַות נר שבת, המוטלת בעיקרה על כל אדם, אלא שלמעשה בעלת הבית מדליקה ומוציאה ידי חובה את בני הבית.
אפשרות שנייה היא, שהמצווה ביסודה אינה 'חובת הגוף' אלא 'חובת הבית'. הבית אינו רק המקום שבו מקיימים את המצווה, אלא הוא מוקד החיוב – המצווה היא להפוך את הבית לבית עם נר דולק. אין צורך להגדיר את המדליק כשליח של בני הבית, שכן אין צורך שמעשה ההדלקה יתייחס לכל אחד מבני הבית – העיקר הוא שבבית יהיה נר דולק. דומה הדבר למצוַות מזוזה, המתקיימת בכך שבכל חדר יש מזוזה אחת, בלי קשר למספר האנשים הגרים בו.
הנפקא מינה תהיה למשל באדם שאין לו בית. לפי ההבנה הראשונה אדם זה מחויב בנר חנוכה, אלא שהוא אנוס ואינו יכול לקיימו, שכן הדלקת נרות שייכת רק בבית שהאדם גר בו. ואילו לפי ההבנה השנייה אדם זה כלל אינו מחויב בנר חנוכה, כשם שאינו מחויב במזוזה. מצוות אלו מטילות על האדם חובה ביחס לביתו, ואינן חלות כלל על מי שאין לו בית.
למעשה, נחלקו בכך הראשונים: הר"ן (שבת י. באלפס, ד"ה אמר רב ששת) כותב שהמצווה חלה עקרונית אף על מי שאין לו בית ('חובת הגוף'), ואילו מדברי התוספות נראה שהמצווה אינה חלה על חסר בית ('חובת הבית'). הגמרא (שבת כג.) מחדשת שגם לאדם חסר בית יש הזדמנות להשתתף במצווה – הוא מברך "שעשה נסים" על ראיית נר חנוכה שהדליקו אחרים. התוספות (סוכה מו., ד"ה הרואה) מקשים: מדוע לא תיקנו בדומה לכך שחסר בית יברך על ראיית מזוזה? לפי הר"ן אין זו קושיה כלל: נר חנוכה הוא חובת הגוף, החלה גם על מי שאין לו בית, אלא שהוא אנוס ואינו יכול לקיימה, ועל כן מצאו חכמים דרך לאפשר לו להשתתף במצווה; ואילו מזוזה היא חובת הבית, שאינה חלה כלל על מחוסר בית, ועל כן אין צורך למצוא דרך לשתפו במצווה. התוספות שהתקשו בכך סברו, כנראה, שנר חנוכה אינו חובת הגוף אלא חובת הבית כמו מזוזה, ואם בכל זאת ראו חכמים צורך לשתף במצווה חסר בית שאין המצווה נוגעת אליו, היה עליהם לנהוג כך גם במזוזה.
לדעת הרבה ראשונים אין להדליק את הנרות בפתח הבית אלא בפתח החצר. הריטב"א (שבת כג.) מביא מחלוקת בנוגע למספר משפחות המתגוררות בדירות שונות הפתוחות לחצר אחת: יש אומרים שישתתפו כולם בהדלקה אחת בפתח החצר, ויש אומרים שכל משפחה תדליק לעצמה בפתח דירתה. מסברה הדבר תלוי בדיוננו: אם מדובר בחובת הבית, אין סיבה שהדלקה אחת בפתח החצר לא תועיל לכל הדיירים, ואין חשיבות לכך שמדובר במשפחות שונות; אם מדובר בחובת הגוף, הרי כל אחד מהדיירים חייב להדליק, וכל ראש משפחה מוציא את בני משפחתו – אבל אין סיבה לומר שהדבר יועיל למשפחות האחרות.
המחלוקת בהבנת "נר איש וביתו" עשויה להשפיע גם על הבנת מנהג המהדרין, המדליקים נר לכל אחד ואחד. ישנה מחלוקת בשאלה, האם "נר לכל אחד ואחד" פירושו שכל אחד מדליק נר בעצמו (רמ"א תרע"א, ב), או שבעל הבית מדליק נר כנגד כל אחד מבני הבית (רמב"ם, הלכות חנוכה פ"ד ה"א). מסברה יש מקום לומר, שאם מעיקר הדין כל אדם חייב להדליק, אלא שראש המשפחה מוציא את כולם, המהדרין כנראה אינם רוצים לצאת בהדלקת מישהו אחר, אלא חפצים להדליק בעצמם, בבחינת "מצווה בו יותר מבשלוחו". לעומת זאת, אם המצווה בעיקרה אינה מוטלת על כל אדם אלא על הבית, מסתבר שמנהג המהדרין אף הוא אינו מתמקד בריבוי האנשים המדליקים אלא בריבוי הנרות בבית, וממילא די בכך שבעל הבית ידליק נרות כמספר בני הבית.
תשע"ב
